אני בת 60 ובעוד חודשיים כבר 61 לא בדיוק יום הולדת עגול, לא 70 וגם לא 80, אבל בשבילי זה עדיין משמעותי. בא לי לחגוג! לא עוגה מהמכולת ולא “בואי נקפוץ לארוחת צהריים ונמשיך הלאה”, אלא אירוע אמיתי, מושקע: ארוחת ערב, שולחנות יפים, כיסאות עם סרטים, מלצרים בלבן ומוזיקה רגועה מהפסקול של נורית גלרון. משהו שיגרום לי להרגיש שאני קיימת, שיש מי שמעריך ושאני כל כך שמחה על כל מה שעבר עליי.
אבל יש קאטצ׳. הילדים שלי לא חושבים כמוני.
יש לי שני בנים בוגרים שניהם עדיין גרים אצלי בבית. איתם כמובן גם נשותיהם והנכדים המתוקים שלי. הבית תמיד מלא: צעקות, טלויזיה דולקת, ילדים שבורחים בין הרגליים, וויכוחים על מי לקח את הטוסטר. אני אוהבת אותם בטירוף, אבל תנו לי דקה אחת של שקט לא זוכרת מתי זה קרה לאחרונה. לבד? מה זה בכלל. פרטיות כבר מזמן הפכה לסיפור אגדה.
הם אמנם עובדים, אבל מי שמשלמת את החשבונות, עושה קניות, מזמינה טכנאי ומסייעת ב”הלוואות קטנות לזמן קצר” (שבפועל הן עד גיל הפנסיה), זו אני. יש לי פנסיה, כמה שקלים שאהרן ז”ל השאיר, וגם קיוסק קטן שאני עוד מחזיקה כי אין לדעת. לא הפריע לי לעזור, להפך, זו שמחה. אבל בזמן האחרון יש משהו אחר שמפריע לי פתאום הם מחליטים בשבילי.
כשהעליתי את הרעיון שאשמח לארגן מסיבה, קיבלתי מבט כזה, של “אמא, את השתגעת?”. הם טענו שזה ביזבוז כסף, שבגיל הזה כבר לא צריך להוציא על שמחות ומלצרים ופרחים. עדיף, לדעתם, שאקח את הכסף (אגורה לאגרה!) ואעביר אותו להם “לצרכים, להשקעות, לאיזה מטרה שבאמת תועיל”. דיברו אליי כאילו אני בזבזנית שמסכנת את כלכלת המשפחה.
ניסיתי להסביר: “אני לא לוקחת הלוואה, אני חושבת על זה כבר חודשים”. לא השתכנעו. המשיכו ללחוץ, לבטל, להרים גבה.
ואחד מהם, עומרי (הגדול מראשון) אפילו סיכם:
“אמא, זה כבר לא בשבילך”.
המשפט הזה היה כמו אגרוף לבטן. לא ידעתי עד כמה זה יכאיב.
התחלתי לחשוב על כל הדברים שמעולם לא העזתי להגיד: שפעם, רק פעם אחת, בא לי להיות לבד בבית שלי. שאולי הייתי שמחה להתעורר ללא צרחות ובלי בלגן בסלון. שאולי, רק אולי, בא לי שגם לי תהיה אמירה בבית שלי. אפילו חשבתי להציע להם ברוח טובה, כן? לחפש דירה משלהם. לא מתוך ריב, אלא כי נראה לי שסיימתי את החלק שלי והגיע הזמן לשלב הבא.
אבל אז נכנסים ייסורי המצפון. אולי אני אגואיסטית, אולי אני אמא רעה? מי בכלל זורקת הביתה בנים ונכדים? אני לא רוצה ריב, ולא אדרוש מאף אחד לארוז תיק בגלל יום הולדת. אני רק שואלת את עצמי ואותכם:
האם זה לא בסדר שחשוב לי לחגוג, בדרך שלי? שאני רוצה קצת שקט, לפעמים? שהשקלים שאני מרוויחה והבית שלי יהיו גם למעני, ולא תמיד החלטה משותפת?
אני כותבת כי אני באמת מבולבלת להילחם על המסיבה? לוותר שוב? אולי פשוט לארגן את כל האירוע לבד, גם אם יגלגלו עיניים?
מה אתם אומרים האם אני טועה כשאני רוצה לחגוג בדיוק כפי שאני אוהבת, ורוצה שלפעמים אמא תהיה קצת בוס?
