יומן אישי גיל 60
היום אני בת 60. הגעתי לגיל שבו אני כבר לא מצפה שבית שלי יתמלא בחברים או קרובי משפחה. הרבה אנשים שהיו פעם קרובים אליי טוענים שאני הפכתי ליותר מדי גאה, אבל בכנות, כבר פחות אכפת לי מה אחרים חושבים עליי.
הסיבה העיקרית שבגללה הפסקתי לארח אצלי היא העייפות והעצלות. כל העניין הזה של לארגן את הבית לפני שמגיעים אורחים, לוודא שהכול נקי ומסודר, לדאוג לכיבודזה באמת מתיש אותי. היום אין לי לא חשק ולא כסף מיותר לזה. הרי אפשר להיפגש בבית קפה, לשתות יחד קפה ועוגה, למה צריך בהכרח להסתגר בבית?
הסיבה השנייה היא האנרגיות הלא טובות. לא כל מי שמבקר אצלך מגיע עם לב פתוח ונקי. למה לי להכניס בעיות ומועקות של אחרים לתוך הבית שלי? אחרי כל ביקור כזה הייתי מרגישה מרוקנת ודיכאונית. החלטתי שאני לא מקריבה יותר את הנוחות שלי. מאז שהפסקתי לפתוח דלתות לאורחים, נעלמו גם הסיוטים והנדודי שינה.
מעבר לזה, אני כבר בפנסיה ומשעמם לי בבית. בא לי דווקא לצאת, לראות מקומות ולשבור שגרה. בשביל מה להטריד את עצמי בלארח כל הזמן? כי כשהם עוזבים, את נשארת עם הכלים והבלגן וההתלבטות אם האירוח היה מספיק מוצלח או לא.
חיפה מלאה בבתי קפה, מסעדות וגלריות, ואפשר לבלות מחוץ לבית מבלי להסתבך עם ניקיונות ובישולים. בעולם של היום אין צורך לחגוג ימי הולדת או מפגשים משפחתיים דווקא בין ארבעה קירות. אני רוצה להנות מהחיים, לא להיות עבד של מטאטא וסמרטוט.
היום הבית שלי זה המרחב הקטן והשקט שלי. אין בו אנשים שאני לא באמת צריכה בו. אולי יש שיגידו שאני לא חברותית ושהפכתי לנזירה מודרנית, אבל זו לא האמת.
אני שואלת את עצמי לפעמים האם גם את או אתה מרגישים כמוני?
