אני בת 58, וקיבלתי החלטה שעלה לי יותר ממה שרוב האנשים יכולים לדמיין: הפסקתי לעזור כלכלית לבתי. ולא, זה לא בגלל שאני לא אוהבת אותה וגם לא כי הפכתי ל”קמצנית”.
הבת שלי התחתנה עם גבר שכבר מההתחלה היה ברור שלא אוהב לעבוד. כל כמה חודשים הוא מחליף עבודה, וכל פעם יש לו תירוץ אחר: הבוס לא בסדר, השעות לא נוחות, המשכורת נמוכה, האווירה גרועה תמיד יש איזו בעיה.
היא עבדה, אבל הכסף אף פעם לא הספיק.
וכל חודש הוא היה מגיע אליי עם אותם הסיפורים: שכר דירה, אוכל, חובות, בית הספר לילדים. ואני בכל פעם הייתי מסייעת.
בהתחלה ניסיתי לשכנע את עצמי שזה שלב שיחלוף. שהוא יתאפס, ייקח אחריות, יהפוך לבעל ולגבר שאפשר להישען עליו.
אבל השנים עוברות ושום דבר לא משתנה.
הוא יושב בבית, קם מאוחר, מבלה עם חברים, מבטיח שהוא “כמעט” מצא משהו. והכסף שאני העברתי לבתי בפועל כיסה הוצאות שהוא היה אמור לקחת על עצמו ולפעמים אפילו מימן את האלכוהול שלו.
הוא לא מחפש עבודה, כי הוא יודע שלא משנה מה יקרה, אני אהיה זו שתוציא אותם מהבוץ.
גם בתי לא דורשת ממנו דין וחשבון. יותר קל לה לבקש ממני עזרה, מאשר להתמודד איתו.
וכך, אני מוצאת את עצמי משלמת חשבונות שלא שייכים לי, ונושאת על גבי את הנטל של נישואים שאינם שלי.
היום שבו החלטתי לעצור היה כשהבת שלי פנתה אליי בבקשה ל”שעת חירום”. בשיחה, מבלי לשים לב, גילתה שהכסף נדרש כדי לכסות חוב שהבעל שלה צבר במשחק ביליארד עם חברים.
שאלתי אותה:
למה הוא לא עובד?
והיא ענתה:
אני לא רוצה ללחוץ עליו.
באותו רגע אמרתי לה בבהירות:
אני אמשיך להיות שם בשבילה רגשית. אתמוך בה וילוויתי אותה ואת נכדיי תמיד. אבל לא אעביר עוד שקל, כל עוד היא נשארת לצד גבר שלא עושה דבר ולא לוקח אחריות.
היא בכתה. כעסה. אמרה שאני נוטשת אותה.
וזה היה אחד הרגעים הכי קשים שחוויתי כאמא.
תגידו לי אולי טעיתי?
