אני בת 55, ואלמנה כבר חמש שנים. מאז שאלי, בעלי, הלך לעולמו, נאלצתי להתמודד עם אמת שלא רציתי להודות בה שנים: לא הייתי נשואה ל”מלך האבות” כמו שכולם נוהגים להגיד. הייתי נשואה לבחור ששילם את החשבונות וזהו. אחלה מפרנס, כן, אבל יש הבדל תהומי בין לפרנס לבין באמת להיות שם. אני החזקתי את כל המשפחה בידיים, בזמן שהוא סיפר לכולם “אני המפרנס”.
כשהיינו “משפחה”, הכל נראה מושלם מבחוץ. הוא עבד בבנק בתל אביב, הכניס משכורת יפה, אף פעם לא היה חסר לנו שקל וזה הספיק לכולם להגיד:
“איזה גבר משובח תפסת, ירדנה.”
וגם אני שיננתי לעצמי את זה, כי הרבה יותר קל להודות על מה שיש מאשר להודות במה שחסר. אבל האמת בבית הייתה שונה: הוא היה חוזר, זורק תיק, אוכל לחוח מהסופר, הולך למקלחת, נדבק לטלוויזיה וזהו, יום נגמר. היום שלי, מצידו השני של הכיור, רק התחיל.
גם אני עבדתי, לא לדאוג, אבל אחרי העבודה שלי, המשמרת השנייה כל כולה שלי: לילדים, לו, לבית, ואולי לעצמי (אם אני לא קורסת מהעייפות). אף פעם לא הייתי במקום הראשון בסדר העדיפויות של עצמי.
הילדים גדלו עם אמא שעושה הכל, ואבא שנמצא באיזו “עמדת מפקד כלכלי”. לא ידע איזה מידה נעלי בית הם נועלים, לא זכר את השמות של המורים שלהם, ולא ידע מה זה אסיפת הורים. במקרה של חום בלילה הוא היה שואל:
“ומה את מתכננת לעשות עם זה?”
אם הילדה קרעה חולצת תלבושת מבט של מנכ”ל משרד החינוך:
“תסדרי, מותק, בשביל זה את חכמה.”
וה-“את חכמה” הזה, כמה שהוא היה נשמע כמו מחמאה בעצם היה תחפושת של:
“אני לא מתכוון להתעסק בזה”.
הייתי קמה ראשונה, מארגנת כריכים, בודקת מחברות, מחפשת גרב שנעלמה, מגהצת תלבושות, בודקת שיעורים, חותמת בספרי קשר. ואם משהו היה חסר אם שכחתי לקנות כרטיס ברכה, אם הילדה איחרה להסעה זה עליי. כי אצל כולם, אבא זה “עוזר”, ואמא זו ברירת מחדל. ככה היו הדברים בבית שלי, פשוט חוק.
אלי, לעומתו, היה אשף בלהציג את עצמו מול אחרים. לפעמים היה חוזר עם שקיות מהסופר ואומר:
“תסתכלי, גם אני קצת עוזר!”
או צץ בבית בערב שישי עם מגש פיצה, אומר לילדים:
“רואים? אבא מפנק אתכם!”
הילדים היו באקסטזה כי זו הייתה ממש חגיגה. ומיד אחרי, מתיישב בסלון, עוקב מהצד בחיוך גאה כאילו זהו, ביצע הורות הרואית. אף אחד לא רואה שמחר בבוקר אני רוחצת כלים, מסדרת מדפים, דואגת לאוכל לשבת, זורקת זבל ומתחילה שבוע מאפס.
התעצבנתי עליו, אבל גם הרגשתי אשמה הרי הוא מפרנס. אז לקחתי את התסריט הזה בשקט:
“לא מרביץ לי, לא בוגד, מביא כסף אז מה יש לי להתלונן?”
וככה שתקתי. עייפה, שחוקה, כאילו עייפות היא איזו חובה לאומית. היו ימים שהגעתי הביתה, החלפתי בגדים ואז התחילה העבודה האמיתית שלי, בזמן שהוא פושט נעליים ונאנח:
“אני גמור מהעבודה.”
אבל מה איתי? גם אני לא מותשת?
לא העזתי לומר את זה, כי אז מיד היה מתחיל ריאליטי:
“חסרת הכרת טובה, את לא רואה כמה קשה לי, את לא מעריכה.”
אספת הורים אחת במיוחד זכורה לי. הבן שלי התקשה בחשבון וזימנו אותנו לבית הספר. בערב אמרתי לו:
“מחר תבוא איתי לבית הספר.”
הוא הביט בי כאילו ביקשתי תרומת כליה:
“מותק, יש לי עבודה.”
עניתי בעדינות:
“גם אני עובדת, ובכל זאת אלך.”
והוא ענה משפט שנחרט לי:
“אלה העניינים שלך.”
כל מה שקשור לילדים היה “עניין נשי”. חיסונים, רופאים, שיניים, תלבושות, נעליים, ציוד, רישיונות, שיעורים, ימי הולדת, מסיבות, רשימות, שקיות, עוגות, תחפושות, חגיגות. אם הוא הופיע איכשהו “וואו, איזה אבא משקיען!” אם אני, אז סתם, רגיל. והכל על הגב שלי, באמצע מחיאות כפיים על “אבא טוב”, רק כי הוא לא שיכור ברחוב והוא לא עזב אותנו בלי כסף.
אפילו אם נגמר לו הדאודורנט לי הוא פונה:
“נגמר, תקני לי.”
אם הילדה צריכה מחברת אני:
“תכתבי, תזכרי.”
הייתי היומן, הפנקס, התזכורת, הראש וגם מחלקת עזרה ראשונה. זה מתיש. זה ייבש אותי, כי נישואין זה לא להיות דיירים בחדר זה לשאת יחד. ואני נשאתי לבד.
מבחוץ כולם אמרו:
“אבל בעלך אדם טוב!”
אמרו, כי הוא עבד, כי הביא כסף, כי חייך. אף אחד לא ראה את השתיקות והשחיקה בפנים את האישה שמרגישה שאין לה זכות לבקש חום, כי כבר יש לה תשלום.
עם השנים למדתי בזהירות להשמיע קול:
“אני מרגישה שהכל עליי.”
והוא, עם חיוך ענייני:
“אני עובד, מאמי. מה עוד תרצי?”
פה נפל לי האסימון: מבחינתו עבודה זה החלק שלו, כל השאר “בונוס”, שזכיתי לשאת כי אני… אמא.
כשהלך, לא הייתי מוכנה לזה שמלבד הכאב מגיעה גם דממה. כי פתאום היה לי רגע אחד בלי שאף אחד שואל:
“מה יש לאכול לארוחת ערב?”
פתאום קיבלתי דקה לנשום בלי להיות שירות לקוחות.
במשך חודשים עבדתי על אוטומט. הילדים הבוגרים פקדו עליי “לאמא, תירגעי קצת”, ואני חיפשתי איפה לוקחים מנוחה. עשרים שנה לא ידעתי בכלל מה זה. עושה קפה בחמש בבוקר בלי מטרה, דופקת סיבוב במטבח ושואלת את עצמי:
“מה עושים עם כל הזמן הזה?”
רק אז הבנתי כמה חיי היו עניים בשקט, במחשבות. הכל דחוף עבור מישהו, רק לא עבורי.
בלוויות, אנשים חזרו שוב:
“היה אבא נפלא.”
חייכתי בנימוס. ובלב שלי “היה מפרנס, לא אבא.”
כשהילדים שלי רצו חיבוק אני הייתי שם. כשהיה צריך להקשיב, להחזיק, לנגב דמעות אני. הוא? “אקנה לך משהו”, “את רוצה כסף?”, “אל תבכי” בקושי.
לא רע אבל גם לא שלם. נמאס לי להלל חצי עבודה כאילו זו השלמות.
עברו השנים, והילדים התחילו לקלוט:
“אמא, לא זכור לי שאבא פעם שטף כלים.”
“אני לא זוכרת שהוא שאל אותי מה שלומי.”
השתתקתי. כאב לי לראות שגם הם באמת זוכרים, כי כילדים אתה הופך הכל לנורמלי.
חמש שנים אחרי, אני לא אומרת שאלי היה מפלצת. ממש לא. הוא היה אדם “נורמטיבי”. אבל היום אני יודעת לא להתבייש לומר: הוא התמקם בנוחות. בנוחות הזו שאני מטפלת בהכל, והוא זוכה למחיאות כפיים על “אבאות מצטיינת” רק כי לא היינו עניים. בנוחות שאני שורדת הכול, תמיד זמינה, תמיד פותרת.
וגם אני התמקמתי מהישרדות. כשיש ילדים, עבודה ובית אין לך רשות ליפול. את נהיית האישה שמחזיקה הכול. מבחוץ את ברזל; בפנים עייפה עד מוות.
לפעמים אני שואלת את עצמי: אולי אם הייתי יוזמת גבולות מהתחלה, החיים היו שונים? או שאולי הוא היה כזה ולא משנה מה הייתי עושה? מצער אותי להודות שגם כש-“הכל נכון”, עדיין סבלתי. הייתי “האישה המושלמת” ואיש לא התאמץ לראות אותי.
היום, כשמישהו מתהדר:
“אני אבא טוב, כי אני מפרנס”,
אני כבר לא מוחאת כפיים מיד. כי אני יודעת מה מסתתר מאחורי זה: “אני משלם, ואת תתפסי את כל השאר”.
ואני? אני זו שעשיתי את כל השאר.
לכן כתבתי. כי העצב של אלמנה הוא לא רק געגוע לפעמים זה גם להבין סוף-סוף מה שניסית להדחיק. לקח לי שנים לקבל: הנישואין לא היו “מושלמים”. היו פונקציונליים, יציבים, נראים טוב מהחוץ. אבל הם עלו לי בגב, בראש, בשינה, ובלבד שחף שאיש לא ראה, כי הייתי זו שתמיד “בסדר”.
