היי, רציתי לשתף אותך במשהו שמתרחש איתי אחרי שהגעתי לגיל 55. אחרי שנים של חיפוש אחרי מה שמצופה ממני, סוף סוף אני חיה בשביל עצמי בלי אשמות, בלי פחד להיות “שונה” או לנסות לרצות מישהו. בבית שלי בחרמון יש שלווה של ממש, רגועה, כמעט שקטה. אין עוד הרגשות החיצוניים שמימשו אותי עד למקסימום. אף אחד לא מורה לי איך לחיות, מה ללבוש או על מה לחלום. חזרתי להיות של עצמי.
הבקרים שלי מתחילים בלי לחץ. כשמתחשק לי, אני משחררת מוזיקה אהובה, או פשוט מיהנה מהשקט והריח של תה טרי. אני מביטה מהחלון של הדירה בתל אביב, צופה איך העיר מתעוררת, ומחשבת כמה טוב להיות בהרמוניה עם עצמי. אף אחד לא מתלונן אם אני שוכנת עם הספר כמה שעות או אם ארוחת הערב לא מוכנה בזמן. השקט כבר לא מאיים הוא הפך לחבר הכי טוב שלי.
לפני כן חשבתי שחיים בלי זוג זה משהו חצי חצי. מאז שהיה ילדה אומרים לנו: האישה צריכה להיות עם מישהו, לדאוג, להתמסר, לשמור על האש המשפחתית. הייתי כאן שנים, שכחתי את עצמי בניסיון להיות נוחה, דואגת, “הנכונה”. עם השנים הבנתי שהאהבה איננה קרבן עצמי. אהבה היא כבוד, רוגע וקבלה. והאדם הראשון שאני חייבת לאהוב זה אני.
לפעמים נזכרת במחשבה: “אולי אפתח מחדש למערכת יחסים?” אבל כשאני נזכרת כמה כוח ועצב לקחתי מהציפיות, מהקונפליקטים והפציעות של אחרים, פשוט רוצה לחבק את החופש שלי. הוא קל כמו רוח בוקר, לא דורש הסברים, וזה מרגיעה.
עכשיו אני עושה מה שבא לי, מתי שבא לי ועם מי שבא לי. כשמתחשק לי יוצאת להליכה בפארק הירקון, כשמתחשק לי נשארת בבית, מתעטפת בשמיכה וצופה בסרטים ישנים. אפשר לשבת בדממה כל היום, או פתאום לחייג לחברה שלי ולצחוק עד דמעות. אין מישהו ששולט, מקנא או מחכה לדו”ח. זה תחושה מדהימה להיות חופשית מבחוץ וגם מבפנים.
אני אוהבת שהחיים מורכבים מרגעים נעימים: נפגשנו, צחקנו, עבר לנו ערב יפה, ולכל אחד חזרה הביתה למקום חמים ושקט, בלי צורך להסביר משהו. בלי דרמות, בלי ניתוח מערכות יחסים, בלי מנגינות רגשיות של הרכבה. רק חום אנושי, קלילות וכבוד הדדי.
בחרתי בקלילות. בחרתי בעצמי. סוף סוף הבנתי שהאושר אינו מגיע עם מישהו הוא נולד בתוכנו. כדי לחוש בו, רק צריך להרשות לעצמנו להיות אמיתיים, בלי מסכות, בלי תפקידים, בלי פחד מהבדידות. הבדידות איננה עונש, היא פינוק כשלמדת להיות עצמאית.
אז כן, אני בת 55, לא מחפשת ולא בורחת. פשוט חיה. וכל יום הוא הזדמנות נוספת לומר תודה לחיים על השקט, על החוויות, על החופש ועל כך שהיום, סוף סוף, אני במרכז עולמי האישי.
