אני בת חמישים, ועד היום חיה אצל ההורים שלי, מאז שנכנסתי להריון. הבן שלי כבר בן עשרים.
יש לי אח ואחות עם בתים משלהם. אחי הבכור, עומר בר-שלום, עורך דין בתל אביב, ואחותי הצעירה, יעל שטרן, נשואה וגרה עם בעלה ברמת גן. כבר שנים יש לי מספיק הכנסה לעבודתי במשרד בעיר כדי לרכוש לעצמי דירה או אפילו לקנות את הבית של אבא שלי שבחולון. ניסיתי, אפילו כמה פעמים, אבל תמיד משהו נתקע עם המסמכים ביורוקרטיה כזאת. התנאי היחיד שלי, אם אקנה את הבית, הוא שישאר רשום על שמו של אבא עד יומו האחרון, כדי שיהיה בטוח שלעולם לא אשאיר אותו בלי מחסה עדיין לא התקבלה ההחלטה בעניין.
אבא שלי, שלמה גל, עבר כבר את השבעים. הוא אדם ישיר, בוטה אפילו, והזמן נתן בו את אותותיו כמו אצל כולם, חלק מהדברים שפעם עשה בקלות, היום קשה עליו. הוא אלמן כבר ארבע שנים, חי בצל הזיכרון של אמא שלי, חסרונה מורגש כל הזמן.
אני עובדת, גם הבן שלי, איתן, עובד, ושנינו מכסים את רוב ההוצאות בבית חשמל, מים, מצרכים, אוכל יומיומי. אבא מוסיף מעט כשהוא מקבל את הפנסיה שלו, אבל נעשה קמצן וחשדן. אחי הגדול קופץ לביקור קצר של חצי שעה פעם בחצי שנה; אחותי, שלא עובדת, עוזרת אבל רק תמורת תשלום סמלי בבישולים ושמירה על אבא כשאני ואיתן בעבודה.
אבא, גם כשהאוכל מוכן, אם לא מגישים לו לצלחת, הוא לא יאכל. כמעט ולא עושה שום דבר בבית, חוץ מלפעמים לשחק עם הכלבה שלי, תמרה, לצפות בסרטונים ולישון. הדבר שמטריד אותו ביותר שלא ייגמרו הנרות בבית או בבית העלמין, וכמובן דאגתו הבלתי נגמרת לכלבה שלי, “הנכדה המפונקת” שלו, ששוכבת לה בנחת על המיטה כשהוא נרדם לידה.
אני מודה, לפעמים אני נשברת רוב ההוצאות, החשבונות, האוכל, נופלים עליי, ואני מרגישה שזה הרבה. ואז אני נזכרת כמה זכיתי שיש לי את הזכות לטפל באבא שלי, להיות לידו, לדאוג לו, לדבר איתו ולצחוק איתו, לראות כמה הוא אוהב את איתן ואת תמרה. הוא נתן לי הכל מהיום שנולדתי; עכשיו תורי להחזיר באהבה ובמסירות, בדיוק כמו שהוא דאג וריפד לי את הדרך דרך הדאגה, ההשתתפות הכלכלית, פניות הזמן והלב.
לא מעט אנשים אומרים לי “תמצאי לך סוף-סוף דירה משלך”. אבל אני לא רוצה, ולא אעשה את זה. מי יהיה ליד אבא שלי אם יקרה לו משהו בלילה, או בכל שעה? אני לא יכולה לדמיין אותו לבד בבית, מוקף בזיכרונות ובבדידות, הולך לבד למכולת ונופל ברחוב. לפעמים הוא יוצא, אבל אנחנו תמיד יודעים לאן והולכים איתו, או מלווים אותו לרופא. אני לא אצליח לחיות עם האשמה או הדאגה, אחרי כל מה שהוא עשה בשבילי.
לא משנה איך הוא קמצן, ממורמר, לפעמים כועס, לפעמים שמח, לפעמים מיואש, לעיתים חרד הוא אבא שלי. ועליו, יחד עם אמא, בניתי את האישיות שלי.
מה אשאיר לאיתן כשאלך? אשאיר לו את הכלים לעבוד, להילחם, השכלה, דוגמה אישית ואני מקווה שהכי טובה ואולי, אם אצליח כפי שאני רוצה, את הבית של אבא. גם אז, כמו שהתחייבתי כל עוד אבא שלי נשום, הוא יישאר בעל הבית, אפילו אם אני משלמת עליו מהשקל הראשון.
