אני בן חמישים וגר עם ההורים שלי מאז שנולדה בתי. הבת שלי כבר בת עשרים. יש לי אח ואחות עם בתים משלהם. האח הבכור עורך דין מצליח, והאחות הקטנה נשואה וגרה עם בעלה. כבר שנים שיש לי הכנסה מספקת בשביל לשכור דירה או אפילו לקנות את הבית של אבא שלי. כן, ניסיתי כמה פעמים, אבל מסיבות כאלו ואחרות, זה לא הסתדר עד היום ולא הגענו למסמכים הנדרשים. בעצם, יש לי רק תנאי אחד: אם אקנה את הבית, שיישאר רשום על שם אבא שלי כל עוד הוא חי כדי להבטיח לו ביטחון עד יומו האחרון. בינתיים, הנושא הזה עדיין פתוח.
אבא שלי כבר עבר את גיל שבעים, אדם ישיר, אפילו חד-לשון. לא שהוא לא רוצה לעזור, פשוט היום אין לו כמעט את היכולת לעשות את מה שהיה עושה בצעירותו כמו שקורה לכולנו עם הגיל. לפני ארבע שנים איבד את אמא שלי, ומאז הוא מתמודד עם החוסר.
גם אני עובדת, וגם בתי עובדת. שתינו מכסות את רוב ההוצאות בבית חשמל, מים, קניות, אוכל יומיומי. אבא שלי תורם מהפנסיה הדלה שלו, אבל נהיה מאוד קמצן וחושדני עם הכסף.
האח הבכור מגיע לראות אותו, אולי חצי שעה, פעמיים בשנה. אחותי, שאינה עובדת, עוזרת לנו תמורת סכום סמלי מבשלת, משגיחה על אבא כשאני ובתי בעבודה.
אבא, גם כשהאוכל מוכן, אם לא מגישים לו לצלחת לא יאכל. כמעט ולא עושה כלום בבית, מלבד לפעמים לשחק עם הכלבה שלי, לראות סרטונים ולנוח. הכי מדאיג אותו זה שלא יחסר שמן למנורות בבית ובבית העלמין וכמובן הכלבה שלי “הנכדה המפונקת” שלו, ששוכבת בשבילו במיטה בזמן שהוא נח.
לפעמים אני מתלונן, כי יש תקופות שאני נושא כמעט לבדי את כל ההוצאות הבית, האוכל, החשבונות. ואז אני נזכר עד כמה אני מבורך שעוד יש לי את האפשרות לדאוג לאבא שלי, לבלות אתו, לדבר ולצחוק יחד, לראות כמה הוא אוהב את בתי ואת הכלבה שלנו. הוא נתן לי את כולו מהרגע שנולדתי; עכשיו, הגיע תורי להחזיר לו את אותה אהבה ודאגה דרך דאגה פיזית, רגשית, כספית וזמן.
חלק מהאנשים אומרים לי “לך תגור לבד”. אני לא רוצה. לא יכול. מי ידאג לאבא שלי, אם יצטרך משהו באמצע הלילה, או חלילה יקרה לו משהו? קשה לי לדמיין אותו לבד בבית, מוקף בזיכרונות ובגעגועים, או הולך לבד למכולת ונופל ברחוב. לפעמים הוא יוצא לבד, אבל אנחנו תמיד יודעים איפה הוא נמצא ומלווים אותו לרופא כשצריך. אני לא מוכן לחיות עם אשמה, לא אחרי כל מה שהוא נתן לי.
כזה הוא חסכן, נרגן, לפעמים כועס, לפעמים שמח, לפעמים מודאג ואבוד הוא אבא שלי. והוא, יחד עם אמא שלי ז”ל, עיצב אותי לאדם שאני היום.
מה אשאיר לבתי כשאלך מהעולם? אשאיר לה את היכולת לעבוד, את היכולת להיאבק, את הערכים והחינוך, את הדוגמה האישית שלי (מקווה שזו דוגמה טובה), ואולי, אם תסתדר העסקה, גם את הבית של אבא שלי על פי אותו עיקרון: כל עוד הוא חי, הוא בעל הבית, גם אם אני משלם עליו.
מה שלמדתי מכל זה הוא שלפעמים מה שנראה כמו תסכולים ואכזבות, הוא בעצם חסד גדול האפשרות לדאוג ולתת בחזרה, ולהיות נוכח בחיים של ההורים שלנו, שהם שורש לכל מה שיש לנו.
