אני בת 46, ואם מישהו היה מציץ על החיים שלי מבחוץ, היה בטח אומר שהכול דבש. התחתנתי צעירה בגיל 24 עם גבר חרוץ ואחראי. ילדתי שני ילדים אחד אחרי השני בגיל 26 ואז ב-28. ויתרתי על הלימודים, כי לוח הזמנים לא הסתדר, הילדים היו קטנים, וכולם אמרו שיש זמן, תעשי את זה אחר כך. אף פעם לא היו מריבות גדולות או דרמות סוערות. הכול התקדם כמו שצריך.
השגרה שלי נראתה תמיד אותו דבר. קמתי לפני כולם, הכנתי סנדוויצים לבוקר, סידרתי את הבית ויצאתי לעבודה. חזרתי הביתה בדיוק בזמן, סיימתי סידורים, בישול, כביסות, עוד קצת סדר, ואז מפגש משפחתי או יום הולדת בשישי, או סתם להתחייב לדברים. תמיד הייתי שם, תמיד לקחתי אחריות. אם משהו חסר ברור שאני זו שדואגת. אם מישהו צריך משהו אני קופצת. אף פעם לא עצרתי לשאול את עצמי אם אני רוצה משהו אחר.
בעלי אף פעם לא היה איש רע. אכלנו ארוחת ערב, צפינו קצת טלוויזיה, הלכנו לישון. לא היה רומנטי מדיי, לא קר מדיי כזה שנמצא, אבל גם לא דוחף. לא ביקש הרבה, אבל גם לא התלונן. השיחות נסובו סביב החשבון בבנק, הדוחות של הילדים והסידורים.
באחד מימי שלישי הכי רגילים, ישבתי פתאום בסלון, בשקט, וקלטתי שאין לי מה לעשות. לא כי הכול בסדר, אלא כי באותו רגע אף אחד לא היה צריך אותי. הסתכלתי מסביב ופתאום עלה בי ההבנה שכבר שנים אני מחזיקה את הבית הזה ובעצם, אין לי מושג מה אני אמורה לעשות עם עצמי בפנים.
באותו יום פתחתי מגירה ישנה ומצאתי תעודות, קורסים שלא השלמתי, רעיונות שכתבתי במחברת, פרויקטים שנדחו לעוד מעט. הסתכלתי בתמונות מאיך שהייתי פעם לפני שהייתי אשתו, לפני שהפכתי לאמא, לפני שנהייתי זו שמסדרת לכולם. לא התגעגעתי. הרגשתי משהו עוד פחות מחמיא מן ידיעה שעמדתי בכל היעדים, בלי לשאול את עצמי אם אלו בכלל היעדים שלי.
פתאום שמתי לב לדברים שתמיד נראו לי מובנים מאליהם: שאף אחד לא שואל אותי איך אני מרגישה, שגם כשאני חוזרת מפורקת מהעבודה, אני זו שצריכה לפתור את הכול, שאם לבעלי אין כוח להגיע לשבת אצל ההורים, זה עובר, אבל אם לי אין בכל זאת מצפים שאגיע. יש לדעה שלי מקום אבל היא לא באמת נספרת. בלי טרוניות, בלי מהומות, אבל גם בלעדיי.
באחת הארוחות הזכרתי בעדינות שאולי בא לי לחזור ללמוד או סתם לנסות משהו חדש. בעלי הסתכל עליי בפליאה ואמר: למה זה עכשיו? לא שאל בכעס, אלא פשוט ככה, כמו מישהו שלא מבין למה צריך לשנות משהו שתמיד עובד. הילדים שתקו. אף אחד לא התווכח. אף אחד לא אסר עליי שום דבר. ובכל זאת, הייתה שם תחושת ברורה: התפקיד כל כך ברור, שקשה לצאת ממנו מבלי שמרגישים שזו הפרעה למערכת.
אני עדיין נשואה. לא עזבתי, לא ארזתי תיק, לא עשיתי שום דרמה. אבל כבר לא מרמה את עצמי. אני יודעת שמעל עשרים שנה שמרתי בקפידה על מסגרת שבה הייתי מועילה אבל לא הדמות הראשית בסיפור של עצמי.
איך בכלל מתחילים לשקם את זה?
