יומן אישי, גיל 45
אני בת ארבעים וחמש. כבר לא מארחת אנשים בביתי.
יש אנשים, כשבאים אל מישהו, שוכחים שהם אורחים. מתנהגים בגסות, נותנים הערות, ולא ממהרים הביתה.
פעם הייתי מאוד הכנסת אורחים, אבל הגישה שלי השתנתה די מהר. אחרי שעברתי את גיל ארבעים, הפסקתי להזמין אורחים. בשביל מה לי כל זה? זה פשוט מעצבן לארח כאלה אנשים.
את יום ההולדת האחרון שלי חגגתי במסעדה בתל אביב. זה כל כך מצא חן בעיניי ככה אחגוג מעכשיו. עכשיו אני אסביר מדוע.
להרים אירוח בבית זה עסק יקר בישראל. אפילו לארוחת ערב פשוטה צריך להוציא סכום לא קטן. ואם זה מפגש חג הרי שהסכום קופץ פי כמה. האורחים מביאים מתנות צנועות, הרי התקופה לא קלה ולאף אחד אין שפע. אחר כך כולם יושבים עד השעות המאוחרות. כל מה שבא לי זה לנוח, לא לשטוף הר של כלים ולסדר את הבית.
אני כבר לא מצפה לאף אחד בין קירות הדירה שלי. אני מנקה ומבשלת מתי שמתאים לי. פעם, אחרי ארוחות חג אצלי בבית, הרגשתי עייפה ומדוכאת. עכשיו, כשעוברים החגים, יש לי זמן להיכנס למקלחת וללכת לישון מוקדם.
יש לי הרבה זמן פנוי ואני בוחרת לנצל אותו בתבונה. חברות שלי עדיין יכולות לקפוץ אליי לכוס תה, אבל אני לא נכנסת ללחץ אם אין עוגיות. היום אני מרגישה חופשיה לומר מה שיש לי על הלב. אם אני רוצה מנוחה, אני מצביעה לכיוון הדלת. אולי זה לא נראה הכי סימפטי, אבל לא אכפת לי אני במקום הראשון.
הכי מעניין זה, שהאנשים שאוהבים לבקר אחרים, כמעט אף פעם לא מזמינים לבית שלהם. קל להם ליהנות אצל אחרים, מבלי לבזבז זמן על ניקיונות ובישולים.
האם את/ה עדיין מארח/ת אנשים בבית? את/ה מחשיב/ה את עצמך לאדם הכנסת אורחים?
