אני בת 41 ונשואה לבעלי מאז שהייתי בת 22. לפני חודשיים התחילו להעסיק אותי מחשבות שמעולם לא העזתי לומר בקול: אני לא בטוחה ש…

אני בת ארבעים ואחת, נישואה לבעלי מאז שהייתי בת עשרים ושתיים. לפני כחודשיים עלתה בי מחשבה שמעולם לא הרשיתי לעצמי לחשוב בקול: נדמה לי שמעולם לא התאהבתי בו באמת, כמו שהאנשים מדברים על אהבה. זה קרה בערב שגרתי, כשישבתי בסלון בתל אביב וצפיתי בטלוויזיה, ופתאום תהיתי למה אף פעם לא הרגשתי את אותה התרגשות שאחרות מתארות פרפרים בבטן, געגוע מתוק, רצון לרוץ ולהתחבק. ככל שחשבתי על זה, דברים התחילו להתבהר.
גדלתי בבית קשה. אבא שלי שתה הרבה, חזר שיכור, בזבז את השקל האחרון על הארגמן, והביא איתו צרות. אמא שלי ניקתה דירות ברחובות כדי להשלים את מה שהחסרתי. כל ילדותי הייתה בין ריבים, עייפות ומתח. כנערה, כל מה שרציתי היה לברוח, שיהיה לי פינה שקטה, לישון בלי לשמוע צעקות בבוקר. לא חלמתי על אהבה חלמתי על שקט.
כשהכרתי את בעלי, הייתי בת עשרים ושתיים והוא בוגר ממני בעשר שנים. כבר אחרי חודש שהוא התחיל לדבר על חיים משותפים, איך יעזור לי, איך הוא רוצה משהו רציני איתי. לא עצרתי לשאול את עצמי אם אני באמת מאוהבת. ראיתי בזה הזדמנות לברוח מהבית, להתחיל מחדש. קיבלתי את ההחלטה מהר ארזתי את הדברים ועזבתי. לא היו התלבטויות עמוקות, לא ספקות רק רצון עז להשתחרר.
החיים שלי אינם רעים, אי אפשר לומר. הוא בעל טוב עובד קשה, אחראי. מעולם לא חסר לנו אוכל, תמיד שילמנו תשלומים, בסוף אפילו קנינו דירה. הוא אוהב את הילדים שלנו, דואג להכל. לא היו מריבות גדולות או בגידות. מבחוץ הנישואים שלי נראים מושלמים. וזה כל כך מבלבל אותי, כי אין באמת סיבה להרגיש את הריקנות הזאת.
אני אוהבת אותו. אני מכבדת אותו. אני מודה לו על הרבה דברים. הוא מעניק לי שקט, יציבות. אבל כשאני מסתכלת לאחור, אני רואה שמעולם לא הרגשתי את האהבה הלוהטת, זו שכולם מדברים עליה. לא הרגשתי קנאה עזה, פחד לאבד אותו, או התרגשות כשהוא חוזר. אהבתי תמיד הייתה יותר הרגל, שותפות, הכרת תודה לא אש.
אני לא חושבת על גירושין. אני לא מחפשת אחר אדם אחר. איני רוצה לפרק את המשפחה שלי. אני רק מעזה לחשוב אולי מה שכיניתי “אהבה” במשך שנים היה בעצם צורך, ביטחון, ורצון להימלט מחיים קשים. ועכשיו, בגיל ארבעים ואחת, עם ילדים גדולים ודירה שלנו, אני מבינה.
לפעמים אני מרגישה אשמה על עצם המחשבה. אומרת לעצמי: “איך את מעזה להטיל ספק במה שנתן לך שקט?” אבל אני מרגישה שצריך להיות כנה. אולי הדרך שלי לאהוב שונה. אולי קודם למדתי לשרוד, ורק אחר כך ללמוד לאהוב באמת. איני בטוחה. יודעת רק שהמחשבות הללו גרמו לי להיזכר בכל מה שנשאתי מאז שהייתי הילדה הקטנה שרק רצתה לברוח מהבית.
מה הייתם עושים במקומי?
אשמח לשמוע עצות מכם.