אני בת 41 ונשואה לבעלי מאז שהייתי בת 22. לפני חודשיים התחלתי לחשוב על משהו שמעולם לא העזתי להגיד בקול: אני לא חושבת ש…

אני בן 41, נשוי לשרה כבר מהתקופה שהייתי בן 22. לפני כחודשיים התחילו לבצבץ בי מחשבות שלא העזתי להפנים אף פעם: אני לא בטוח שאי פעם התאהבתי בה כמו שמספרים אנשים על אהבה. זה היה ערב רגיל, ישבתי בסלון בדירה שלנו בחיפה וצפיתי בטלוויזיה, ומצאתי את עצמי פתאום שואל למה מעולם לא הרגשתי את אותו “פַּרְפֶּרִים בבטן”, את ההתרגשות המתוקה, את התשוקה לחבק אותה מיד כשאני רואה אותה. פתאום הכול התבהר לי.
המשפחה שלי לא הייתה פשוטה. אבא שלי שתה הרבה, היה חוזר שיכור ומבזבז את המשכורת על אלכוהול, ויוצר אווירה של מתיחות. אמא שלי עבדה בעבודות ניקיון כדי שיהיה לנו קצת יותר כל הזמן רק ניסתה למנוע אסון. גדלתי בתוך מריבות וצעקות, עייפות שאי אפשר להסביר, ולא הייתה לי אפשרות לְשֵׂמַח. בתור נער, החלום שלי היה פשוט לעזוב את הבית, שיהיה לי שקט, מקום בטוח לישון בו בלי צרחות של בוקר. לא חלמתי על זוגיות רומנטית חלמתי על חירות.
את שרה פגשתי בגיל 22, והיא הייתה מבוגרת ממני בעשר שנים. חודש בלבד אחרי שהתחלנו לצאת, היא כבר דיברה על חיים משותפים, על לעזור אחד לשנייה, על רצינות. לא שאלתי את עצמי אם אני אוהב אותה ראיתי בה מפלט, דרך לברוח מהמציאות הקשה בבית. קיבלתי את ההצעה, ארזתי את הדברים ויצאתי. לא היה לי ספק או בירור עמוק, רק רצון עז לברוח.
לא הייתה לי ילדות גרועה, ואני לא חושב שחיי הנישואין שלי רעים. שרה היא אישה טובה, עובדת חרוצה, אחראית. תמיד הייתה לנו אוכל על השולחן, שכר דירה, ואחר כך קנינו דירה. היא אוהבת את הילדים שלנו, דואגת להם. מעולם לא נתנה לי סיבה לחשוד בה או לריב איתה. מבחוץ הנישואים שלנו נראים “מושלמים”. ודווקא זה גורם לי לחשוב למה בכל זאת יש בי תחושת רִיק?
אני אוהב אותה. אני מעריך אותה. אני אסיר תודה לה על כל מה שעשתה. היא העניקה לי שקט וסדר. אבל כשאני מסתכל אחורה, אני קולט שלעולם לא הרגשתי אהבה כמו שאחרים מתארים אותה התרגשות עזה, אותה תשוקה, אותה חרדת פרידה, אותו להט. אולי מה שהיה לי כל השנים זה רִגְלוּת, שותפות, תודה אבל לא אש.
אני לא חושב לעזוב אותה. אני לא מחפש מישהי אחרת. אני לא רוצה לפרק את המשפחה שלנו. אני פשוט מבין פתאום משהו שמעולם לא הרשיתי לעצמי: אולי כל השנים קראתי לזה “אהבה”, כשבעצם זה היה בלית ברירה, צורך בביטחון, ותחושת חֶסֶר. והיום, בגיל 41, עם ילדים גדולים ודירה משלנו, אני מבין את זה.
לפעמים אני מרגיש אשמה על עצם המחשבה הזאת. אני אומר לעצמי, “איך אתה מעז לערער על משהו שמחזיק אותך?” אבל אני חושב שצריך להיות כנה. אולי מי שגדל בתוך סערה, קודם לומד לשרוד ורק אחר כך לומד לאהוב. אולי דרך האהבה שלי שונה. אני לא יודע. אבל אני מבין שזו מחשבה שלא עוזבת משהו מהילד ההוא שפשוט רצה לברוח.
אני שואל את עצמי מה אתם הייתם עושים במקומי?
מחכה לעצה שלכם.
ואולי השיעור שלי מכל זה: החיים לפעמים מלמדים אותנו לצמוח מהמקומות הכי כואבים, והאהבה לא תמיד באה כמו בסרטים לפעמים זו החלטה, לפעמים זו דרך חיים, ולפעמים זו רק טביעת יד של ילדות ששרדתי.