אני בת 41, נשואה לבעלי מאז שהייתי בת 22. רק לפני חודשיים פתאום עלתה בי מחשבה שמעולם לא הרשיתי לעצמי לומר בקול: אני לא חושבת שאי פעם התאהבתי בו בצורה שכל כך הרבה אנשים מתארים כ”אהבת אמת”. ערב רגיל אחד ישבתי בסלון וצפיתי בטלוויזיה, ופתאום תהיתי מדוע מעולם לא הרגשתי את מה שנשים אחרות מכנות “פרפרים בבטן”, התרגשות מתוקה ובלתי מוסברת, דחף לרוץ ולחבק את בן הזוג. ככל שחשבתי על זה, דברים התחילו להתחבר לי פתאום.
גדלתי בבית קשה. אבא שלי שתה הרבה והיה חוזר הביתה שיכור, מבזבז הרבה כסף על אלכוהול ויוצר הרבה דרמה ובעיות. אימא שלי עבדה בניקיון בתים ברחבי תל אביב כדי למלא את החוסר שאבא השאיר. גדלתי בין מריבות, עייפות ולחץ. בתור נערה בתיכון, כל מה שרציתי היה לעזוב את הבית, שיהיה לי מקום משלי, לישון בשקט בלי לצרוח כל בוקר. לא חלמתי על אהבה חלמתי פשוט להימלט.
כשהכרתי את בעלי, הייתי בת 22 והוא היה גדול ממני בעשר שנים. חודש אחרי שהתחלנו לצאת, כבר דיבר על לעבור לגור יחד, על זה שהוא רוצה משפחה איתי, שהוא רוצה משהו רציני ויציב. לא ישבתי ושאלתי את עצמי אם אני מאוהבת. ראיתי בזה בעיקר הזדמנות לברוח מהבית, להתחיל חיים חדשים. קיבלתי את ההצעה מהר, ארזתי הכל ועזבתי. לא הייתה לי התלבטות גדולה או ספקות עמוקים הייתה רק תשוקה עזה לעזוב.
לא יכולה להגיד שהיה לי רע. הוא בעל טוב, עובד קשה, אדם יציב. אף פעם לא חסר לנו אוכל, שכר דירה תמיד שולם בזמן, ובהמשך אף הצלחנו לקנות דירה ברמת גן. הוא מעריץ את הילדים שלנו, דואג להם ולהכל בבית. אף פעם לא היו לי סיבות לקנא או לחשוד אין בגידות, אין ריבים מיותרים. כלפי חוץ, הנישואים שלי נראים “מושלמים”. וזה בדיוק מה שמבלבל אותי כי אין סיבה גדולה להרגיש את החלל הזה בפנים.
אני אוהבת אותו. אני מכבדת אותו. אני מודה לו על דברים רבים. הוא נותן לי ביטחון, שקט, בסיס. אבל כשאני מביטה אחורה, אני מבינה שמעולם לא הרגשתי את אותה תשוקה בוערת שאחרות מספרות עליה. אף פעם לא הרגשתי קנאה עזה או פחד לאבד אותו, או התרגשות לחכות לו שיחזור. מבחינתי, האהבה שלי תמיד הייתה יותר הרגל, שותפות, הערכה לא להבה.
אני לא חושבת להיפרד. לא מחפשת אף אחד אחר. לא רוצה להרוס את המשפחה שבנינו. אני פשוט עושה סדר במחשבות שלא הרשיתי לעצמי להרגיש: אולי מה שחשבתי כל השנים שהוא אהבה זה בעצם היה צורך, ביטחון, והשתוקקות לברוח מהחיים הקשים שהיו לי. ועכשיו, בגיל 41, עם בית מסודר וילדים בוגרים, זה מתבהר לי.
לפעמים יש בי אשמה שאני בכלל חושבת ככה. אני אומרת לעצמי “איך את מעזה לערער את מה שנתן לך יציבות?” אבל מאידך, אני מרגישה שמותר לי להודות באמת. אולי אצלי האהבה פשוט אחרת. אולי למדתי קודם כל לשרוד, ורק אחר כך איך לאהוב. אינני יודעת. אני רק יודעת שהמחשבות האלה עוררו בי רגשות ישנים של אותה ילדה קטנה שכל מה שהיא רצתה היה לברוח.
מה אתן הייתן עושות במקומי?
אשמח לשמוע עצה כנה.
רותי ובעלה אוהבים מאוד את הבית שלהם במושב.
תקשיבי, כשסיפרתי לאורי, בעלי, שאני בהריון לא היה אצלו
Manzanas sobre la nieve Vivía en nuestra aldea, en
כשבישרתי לבעלי על הריוני, פניו נותרו חתומות, נעדרות