אני בת 41, נשואה לבעלי מאז שהייתי בת 22. לפני חודשיים התחלתי לחשוב משהו שמעולם לא העזתי לומר בקול: אני לא חושבת שאי פעם התאהבתי בו כמו שמדברים אנשים על אהבה. זה קרה בערב רגיל, ישבתי בסלון בתל אביב מול הטלוויזיה, ופתאום שאלתי את עצמי למה אף פעם לא הרגשתי את מה שנשים אחרות קוראות פרפרים בבטן, את ההתרגשות המתוקה, את הרצון לרוץ ולחבק את השני. המשכתי לחשוב ופתאום הכל התחיל להתחבר לי.
גדלתי בבית לא פשוט. אבא שלי שתה המון, היה חוזר שיכור, מבזבז את המשכורת על אלכוהול ויוצר מריבות. אימא שלי ניקתה דירות אצל אחרים כדי להשלים את מה שהוא לא הביא. בילדותי היו הרבה ריבים, עייפות ולחץ. כנערה, כל מה שרציתי היה לברוח מהבית, שיהיה לי מקום שלי, לישון בשקט בלי לשמוע צווחות בבוקר. לא חלמתי על אהבה חלמתי על חופש.
כשפגשתי את בעלי, הייתי בת 22 והוא כבר בן 32, עשר שנים יותר ממני. חודש אחרי שהתחלנו לצאת, הוא כבר דיבר על חיים משותפים, על זה שהוא רוצה לעזור לי, על רצינות. לא ישבתי לשאול את עצמי אם אני באמת מאוהבת. ראיתי בזה הזדמנות לברוח מהבית, להתחיל חיים חדשים. קיבלתי החלטה מהירה. ארזתי ויצאתי. לא היו לי יותר מדי מחשבות, לא ספקות כבדים רק רצון עז לעזוב.
החיים שלי לא היו רעים. הוא בעל טוב עובד קשה, אחראי. אף פעם לא חסר לנו אוכל, שילמנו שכר דירה, אחרי כמה שנים קנינו דירה משלנו. הוא אוהב את הילדים, דואג לכולנו. אף פעם לא היו לי חשדות לבגידות או מריבות קשות. כלפי חוץ הנישואין שלי נראים מושלמים. וזה בדיוק מה שמבלבל אותי כי אין סיבה אמיתית להרגיש את הריקנות הזו.
אני אוהבת אותו. מכבדת אותו. אסירת תודה להרבה דברים. הוא נותן לי ביטחון, יציבות. אבל כשאני מסתכלת אחורה, אני מבינה שמעולם לא הרגשתי את האהבה הגדולה והסוערת שמרבים לדבר עליה. לא חוויתי קנאה עזה או פחד לאבד אותו, לא חיכיתי בדריכות שיחזור הביתה. האהבה שלי הייתה יותר שגרה, שותפות, הוקרת תודה לא תשוקה.
אני לא חושבת על פרידה. לא מחפשת מישהו אחר. לא רוצה להרוס את המשפחה שלי. רק עיבדתי משהו שלא הרשיתי לעצמי לחשוב: שאולי מה שקראתי לו אהבה כל השנים היה בעצם צורך, בטחון ורצון לברוח מהחיים הקשים שלי. ועכשיו, בגיל 41, עם ילדים גדולים ובית נעים, אני מסכימה לראות זאת.
לפעמים יש לי רגשות אשמה איך אני מעזה לשאול על מה שמחזיק אותי יציבה? אבל אני מרגישה שזה נכון להיות כנה. אולי הדרך שלי לאהוב שונה. אולי קודם למדתי לשרוד, ורק אחר כך ללמוד לאהוב. אני לא יודעת. אני יודעת שרגע זה פתח הרבה דברים בלב, דברים שמובילים ללב הילדה שהייתי פעם שפשוט רצתה לברוח.
מה הייתם עושים במקומי?
אני מבקשת את עצתכם.
והיום אני מבינה: לכל אחד יש דרך משלו לאהוב, ולפעמים הבחירה ביציבות ובשותפות היא אהבה בפני עצמה. לא תמיד הלב צריך לרעוד, לפעמים הוא רק צריך מקום להיות בו רגוע.
