אני בן 41 ונשוי לאשתי מאז שהייתי בן 22. לפני חודשיים התחלתי לחשוב על משהו שמעולם לא העזתי להגיד בקול רם: אני בכלל לא בטוח שאי פעם התאהבתי בה באותו אופן שאנשים מתארים אהבה. זה קרה ערב רגיל, ישבתי בסלון בבית שלנו בתל אביב, וצפיתי בטלוויזיה, כשפתאום עלתה בי השאלה למה אני אף פעם לא מרגיש את מה שנשים אחרות מתארות כ”פרפרים בבטן”, אותה התרוממות נפש, הרצון לרוץ ולחבק את בת הזוג. המשכתי לחשוב, והכל איכשהו התחיל להתחבר בראש שלי.
גדלתי בבית לא פשוט. אבא שלי היה שותה לא מעט, חוזר הביתה שיכור, מבזבז את המשכורת שלו על אלכוהול ויוצר כל מיני בעיות. אמא שלי עבדה בניקיון דירות, כדי להשלים את מה שהוא לא הביא. גדלתי באווירה של מריבות, עייפות ומתח בלתי נגמר. בתור נער מה שחלמתי עליו היה פשוט לברוח מהבית, למצוא פינה שקטה, לישון בלי לשמוע צעקות בבוקר, בלי כל הדרמות. לא חלמתי על אהבה חלמתי על חירות.
כשפגשתי את אשתי, שמה היה טליה שם שנפוץ רק אצלנו, בישראל הייתי בן 22, היא הייתה גדולה ממני בעשר שנים. כבר אחרי חודש של זוגיות היא התחילה לדבר על זה שנעבור לגור יחד, על איך היא תעזור לי, שהיא מחפשת קשר רציני. לא עצרתי לשאול את עצמי אם אני באמת אוהב אותה. ראיתי בזה פשוט הזדמנות לברוח מהבית, להתחיל מסלול חדש. החלטתי מיד, ארזתי את החפצים שלי ועזבתי. לא היה מקום לשאלות או לספקות עמוקים רק צורך חזק לעזוב את המקום ההוא.
אני לא יכול להגיד שהיה לי רע בחיים. היא אישה טובה חרוצה, אחראית. אף פעם לא חסר לנו אוכל, שכר הדירה תמיד שולם בזמן, ואנחנו אפילו קנינו דירה משלנו במרכז תל אביב בשקלים. היא אוהבת את הילדים שלנו, דואגת להכל. לא היו לי אף פעם הוכחות לבגידה או ריבים גדולים. מבחוץ, הנישואים שלנו נראים כמעט מושלמים. וזה בדיוק מה שמבלבל אותי כי אין סיבה גדולה להרגיש את הריקנות הזו.
אני אוהב אותה. אני מעריך אותה. אני אסיר תודה על כל מה שהיא נתנה לי. היא איפשרה לי שקט וביטחון. אבל כשאני מסתכל אחורה, אני מבין שבאמת אף פעם לא הרגשתי את אותה אהבה גדולה, סוערת כמו שאחרים מתארים. אף פעם לא הרגשתי קנאה או פחד לאבד אותה, לא חיכיתי שהיא תחזור הביתה בדפיקות לב. האהבה שלי הייתה בעיקר הרגל, שותפות, הכרת תודה לא אש.
אני לא חושב על גירושים. אני לא מחפש מישהי אחרת. אני לא רוצה להרוס את המשפחה שלי. אני פשוט חושב כרגע ואולי בפעם הראשונה, אני מודה בפני עצמי שהאהבה שלי הייתה בעצם צורך, חיפוש אחר ביטחון ובורח ממצוקה. והיום, בגיל 41, עם ילדים גדולים ודירה שלי, אני רואה את זה.
לפעמים אני מרגיש אשמה שאני בכלל חושב על זה. אני אומר לעצמי: “איך אתה מעז לערער על מה שנתן לך יציבות?” אבל מצד שני, זה נראה לי דווקא הוגן להודות בזה. אולי הדרך שלי לאהוב היא שונה. אולי למדתי קודם לשרוד, ורק אחר כך לנסות להתאהב. אין לי תשובות ברורות. אני רק יודע שהמחשבות האלה פתחו בי הרבה דברים שליוו אותי מאז שהייתי ילד שרצה לברוח מהבית.
אז מה הייתם עושים במקומי?
אשמח לעצה… אני מסיק לעצמי: לפעמים הדרך שלנו לאהוב קשורה למה שלמדנו כילדים, אבל זה לא אומר שאנחנו אנשים רעים רק שונים.
