אני בת 40 ושני פעמים הייתי קרובה להתחתן – לא בגלל שלא אהבתי, אלא כי בשני המקרים הבנתי שהנישואין עלולים לגרום לי לאבד חלק ממי שאני.

אני בת ארבעים, ובשני מקרים כמעט התחתנתי. לא כי לא אהבתי, אלא כי גיליתי שבשני המקרים, להינשא פירושו לוותר על חלק ממי שאני באמת.
אני עורכת דין בינלאומית. החיים שלי הם שדה תעופה בן גוריון, מלונות בתל אביב, שיחות וידאו עם לקוחות מאירופה וניו יורק, פגישות בעשרות מדינות. לקח לי שנים ארוכות להגיע לרמה הזו. עבדתי ארבע-עשרה שעות ביום, למדתי תוך כדי נסיעות, ישנתי בלובי של שדות תעופה, ביטלתי חופשות. לא גדלתי במשפחה עשירה; כל דבר שיש לי, בניתי בעצמי.
את הארוס הראשון שלי פגשתי כשהייתי בת שלושים וארבע. הוא היה רופא מנתח, כבר מבוסס ברמת גן, עם מרפאה פרטית וחיים מסודרים. ההתחלה הייתה מסעירה שיחות ארוכות בלילות, נסיעות משותפות לסופי שבוע בים המלח, תכנונים לראות אחד את השני מדי חודש.
אחרי שמונה חודשים הוא הציע לי נישואים במסעדה יוקרתית בהרצליה. הוא שלף טבעת מול כולם. אמרתי “כן”, דמעתי, חיבקתי אותו, התקשרתי לאמא שלי באותו ערב. ואז הגיעה המציאות. הוא דיבר על “כשאת תעברי לחיות כאן”, “כשאת תפסיקי לטוס”, “כשתמצאי משהו יותר רגוע”. הוא מעולם לא שאל אותי אם אני רוצה בכלל לעבור. הוא הניח כמובן מאליו שאני חייבת להתאים את עצמי לחיים שלו.
ערב אחד, בדירה שלו, כשהוא בדק את לוח הזמנים בבית החולים, אני ישבתי על הספה עם לוח השנה שלי, מלא בטיסות ובפגישות. אז הבנתי: אם אתחתן, אקרא “אשת הרופא”, לא האישה שבנתה את חייה בעצמה. חודשיים אחר כך החזרתי את הטבעת. שנינו בכינו. זה כאב, אבל אני לא מתחרטת.
המקרה השני היה שונה. הכרתי אותו בגיל שלושים ושבע, ממש בטרמינל. הוא היה טייס בתעופה המסחרית. התחלנו בשיחה על עיכוב בטיסה וסיימנו ארוחת ערב בחיפה. הוא היה רגיש, ציני, נייד כמוני. אחרי שנה הציע לי נישואים. הפעם לא הייתה מסעדה מפוארת זה קרה במלון, אחרי טיסה ארוכה. הסכמתי, לראשונה הרגשתי שמישהו באמת קולט את הקצב שלי.
אבל הדברים התחילו להשתבש. שינויים במצב הרוח, טלפון על שקט, הודעות שנמחקו, תירוצים על טיסות שלא תאמו את לוח הטיסות הציבורי שלו. יום אחד אישה שלחה לי הודעה ממספר לא מוכר. היא לא אמרה הרבה, רק רמזים שידע רק מישהו קרוב. לא היו לי הוכחות משפטיות, לא תמונות. התחלתי לקשר עובדות ההיעדרות שלו, השקרים הקטנים, התשובות המתחמקות.
ערב אחד, בדירה שלי, שאלתי אותו ישירות. הוא הכחיש הכול. הסתכל לי בעיניים ונשבע שאני מדמיינת. באותה לילה קיבלתי החלטה. ביטלתי את האירוסין ללא דרמה או מריבות. אמרתי לו שאני לא יכולה להתחתן עם אדם שאני לא סומכת עליו יותר.
היום אני בת ארבעים. יודעת שבגיל הזה ביולוגית זה לא הכי פשוט להביא ילדים, ועדיין אני חיה בשלום. יש לי את הקריירה שלי, את הקצב שלי, את הנסיעות שלי, את הבית שלי, את הערבים השקטים שלי. אני לא מרגישה ריקה. אני לא מרגישה חסרה.
לפעמים שואלים אותי אם אני מצטערת שלא התחתנתי. התשובה שלי תמיד אחת: הייתי מצטערת אילו התחתנתי עם פשרה או עם בגידה.
אני לא יודעת מה יקרה בעתיד. אבל אני שקטה.