אני בת 40 ופעמיים הייתי על סף חתונה – לא כי לא אהבתי, אלא כי בשני המקרים הבנתי שברגע שאתחתן, קצת ממי שאני תיעלם.

אני בת 40, וכבר פעמיים הייתי על סף חתונה. לא כי לא אהבתי להפך. אבל בשני המקרים הבנתי שברגע שאהיה נשואה, איזה חלק קטן ממני פשוט יתפוגג.
אני עורכת דין בתחום המשפט הבינלאומי. חיי הם טרמינלים בנתב”ג, מלונות בתל אביב, פגישות בזום עם לקוחות בברלין ובשאר העולם. לקח לי שנים להגיע למקום הזה. עבודה של 14 שעות ביום, לימודים תוך כדי טיסות, שינה בחדרי המתנה, ביטול חופשות ברגע האחרון. אני לא מאשקלון של כסף, מה שיש לי בניתי לבד, בדם, יזע ואפילו דמעות כשפספסתי רכבת באמסטרדם.
את הארוס הראשון פגשתי בגיל 34. הוא היה רופא, כבר עם קליניקה פרטית בהרצליה וסדר יום אחיד יותר מבנק ישראל. בהתחלה הכול היה קלישאה רומנטית שיחות ארוכות אל תוך הלילה, חופשות ספונטניות ברחבי הארץ, תכנונים לראות אחד את השני לפחות פעם בחודש.
שמונה חודשים אחרי תחילת הקשר הציע נישואין במסעדה יוקרתית בתל אביב. הוא שלף טבעת כשכל המסעדה עוקבת בדריכות. אמרתי “כן”, דמעתי, חיבקתי אותו והתקשרתי לאמא באותו ערב. אבל אז הגיעה המציאות. הוא דיבר על “כשתעברי לגור כאן”, “כשאת תפסיקי לטוס”, “כשאת כבר תהיי בעבודה נוחה יותר”. אף פעם לא שאל אם אני רוצה לעבור הניח שהחיים שלי צריכים להתיישר לפי המסלול שלו.
באחת הערבים, בדירה שלו, בזמן שהוא בדק את הלוז של החולים, ישבתי על הספה עם היומן שלי מלא בטיסות ובפגישות. פתאום הבנתי שהחתונה תגלוש באנר של “אשת הרופא”, ולא של האישה שבנתה את עצמה בשתי ידיים. חודשיים מאוחר יותר החזרתי את הטבעת. שנינו בכינו. זה היה כואב, אבל אין בי חרטה.
המקרה השני שונה לגמרי. פגשתי אותו בגיל 37 ממש בנמל התעופה בן גוריון. הוא היה טייס מסחרי. התחלנו בשיחה על עיכוב טיסה, סיימנו בארוחה בעיר זרה. הוא היה קשוב, מצחיק, ונסע אפילו יותר ממני. אחרי שנה הציע נישואין, והפעם לא היה מסעדה מפוארת זה היה במלון אחרי טיסה ארוכה. הסכמתי, כי לראשונה הרגשתי שמישהו באמת מבין את הקצב שלי.
אבל אז התחילו דברים מוזרים. שינויים קיצוניים במצב רוח, פלאפון תמיד על שקט, הודעות שנעלמות, תירוצים לטיסות שלא הסתדרו עם לוח הטיסות הפומבי. יום אחד קיבלתי הודעה מאשה זרה ממספר לא מוכר. היא לא אמרה הרבה, רק רמזה פרטים שאפשר לדעת רק אם מכירים מקרוב. לא היו לי ראיות, ולא תמונות. רק את הפאזל של ההיעדרויות והחוסר בכנות.
ערב אחד בדירה שלי הצבתי לו שאלה ישירה. הוא הכחיש הכול, הסתכל לי בעיניים ונשבע שאני מדמיינת. באותו לילה החלטתי לבטל את האירוסין בדיפלומטיה, בלי דרמות. אמרתי שאני לא יכולה להתחתן עם אדם שאיבדתי את האמון בו.
היום אני בת 40. יודעת שבספירת החיים, לא בשיא הפוריות. ועדיין אני לא חיה בסטרס. יש לי את הקריירה שלי, את הקצב שלי, את הטיסות ואת הבית, את הערבים השקטים והספרים שלי. אני לא מרגישה ריקה, ולא מרגישה שאני “כמעט”.
לפעמים שואלים אם אני מצטערת שלא התחתנתי. תמיד אני עונה אותו דבר: הייתי מצטערת אם הייתי מתחתנת עם פשרה או בגידה.
מה יהיה הלאה? אין לי מושג, אבל אני רגועה.