אני בת 40 וכבר פעמיים הייתי ממש על סף חתונה – לא בגלל שלא אהבתי, אלא כי בשני המקרים הבנתי שברגע שאתחתן, חלק ממי שאני פשוט ייעלם.

אני בת ארבעים, וזוכרת איך פעמיים הייתי על סף נישואין. זה לא שלא אהבתי פשוט בשני המקרים הבנתי שנישואין עלולים לגזול ממני חלק ממי שאני באמת.
אני עורכת דין בתחום המשפט הבינלאומי. חיי עברו בין נתב”ג, מלונות בארץ ובחו”ל, פגישות בזום, לקוחות בקצוות עולם. לקח לי שנים להגיע ליציבות הזו; עבדתי 14 שעות ביום, למדתי בין טיסות, ישנתי בטרמינלים, ויתרתי על חופשות. אני באה ממשפחה ממוצעת, ובניתי הכל בעצמי כל שקל, כל הישג.
את הראשון שפגשתי כשותף פוטנציאלי, הכרתי כשהייתי בת שלושים וארבע. הוא היה רופא מנתח, כבר מבוסס בתל אביב, קליניקה מסודרת, יום עבודה מתואם. בהתחלה הכל היה רומנטי שיחות אל תוך הלילה, סופי שבוע בירושלים, תכנונים להתראות מדי חודש.
אחרי שמונה חודשים הוא הציע נישואין במסעדה יוקרתית על שפת הים בתל אביב. שלף טבעת מול כולם. אמרתי “כן”, בכיתי, חיבקתי אותו, התקשרתי לאמא שלי באותו ערב. ואז הגיעה המציאות “כשתעברי לגור כאן”, “כשתפסיקי לטוס”, “כשתמצאי משהו רגוע יותר”. הוא לא שאל מה אני רוצה, רק הניח שעליי להתאים את חיי לשלו.
ערב אחד בדירתו, כשבדק את המשמרות בבית החולים ואני הסתכלתי בלוח הטיסות שלי, הבנתי שאם אתחתן, אהפוך ל”אשת הרופא” במקום האישה שבנתה את גורלה בעצמה. חודשיים לאחר מכן החזרתי את הטבעת. שנינו בכינו. זה היה כואב, אך אין לי חרטות.
הפעם השנייה הייתה שונה. הכרתי אותו בגיל שלושים ושבע ממש בנתב”ג. הוא היה טייס בחברת תעופה מסחרית. התחלנו בשיחה על טיסת “אל על” שהתעכבה, וסיימנו בארוחה בחיפה. הוא היה קשוב ומצחיק, חי בדרכים כמוני. אחרי שנה הציע נישואין. הפעם זו הייתה הצעה פשוטה, בחדר במלון אחרי טיסה ארוכה. קיבלתי, כי הרגשתי לראשונה שמישהו באמת מבין את קצב חיי.
אך התחלתי להבחין בדברים מוזרים מצב רוח משתנה, הטלפון במצב שקט, הודעות שנעלמות בשיחות, תירוצים על טיסות שלא התאימו ללוח הזמנים הגלוי שלו. יום אחד קיבלתי הודעה ממספר לא מוכר, מאישה שידעה פרטים שרק אחת הקרובה אליו יכולה לדעת. לא היו לי ראיות ממשיות, לא תמונות רק תחושה, והשקרים הקטנים שהתאספו יחד.
ערב אחד בדירתי, שאלתי אותו ישירות. הוא הכחיש הכל, הסתכל לי בעיניים ונשבע שאני מדמיינת. באותה לילה החלטתי ביטלתי את האירוסין בלי דרמות. אמרתי לו ששוב אין בי אמון, ולא אוכל להתחתן עם אדם כזה.
היום, בגיל ארבעים, אני מודעת לכך שמבחינת הגוף, לא קל להתחיל משפחה. אבל אני לא חיה בפאניקה. יש לי את הקריירה, הקצב, הטיסות, בית משלי, ערבים שקטים. איני מרגישה ריקה, איני מרגישה חסרה.
לפעמים שואלים אותי אם אני מתחרטת שלא נישאתי. תמיד עונה אותו דבר הייתי מתחרטת אילו נישאתי מתוך פשרה או בגידה.
אינני יודעת מה יביא העתיד, אך אני רגועה.