אני בת 39, וכעת, אחרי שנים רבות, לראשונה בחיי אני מודה בפני עצמי באמת שהקשה לי לשים למילים אני מצטערת שאין לי ילדים. לא משום שלא רציתי להיות אמא, אלא כי תמיד חיכיתי ל”רגע המתאים” ול”גבר הנכון”. במשך חמישה עשר שנה בניתי מערכות יחסים, כשבראש שלי יושב המשפט: אם הוא לא “האחד”, אז אולי אין טעם להביא ילד לעולם הזה. וכך נתתי לזמן לחלוף.
הקשר הרציני הראשון שלי היה בגיל 22. חיינו יחד, דיברנו על חתונה, על משפחה ועל עתיד. אבל בכל פעם שהעליתי את נושא הילדים, הוא הסיט את השיחה וטען שחשוב לו קודם למצוא יציבות, לטייל בעולם, לחסוך שקלים, “לחיות לפני הכול”. אני הסתגלתי אליו, שכנעתי את עצמי שיש לי זמן. כשהקשר התפרק, חזרתי והאמנתי שעדיף לא להביא ילד לעולם מתוך מערכת יחסים שלא עובדת.
אחר-כך התחתנתי בגיל 29, והייתי בטוחה שזו התחלה חדשה. אך הנישואים האלו החזיקו פחות משלוש שנים. גיליתי בגידות, שקרים וחובות סודיים. יצאתי מהנישואין בלי ילדים, בלי מחויבות, חופשיה אבל גם עם חלל שלא יכולתי להגדיר. שוב ניסיתי לשכנע את עצמי שעשיתי את הדבר הנכון בכך שלא הפכתי לאמא לגבר שאינו ראוי לכך.
בגיל 33 היה לי עוד קשר ארוך. הוא רצה ילדים, אך לא רצה מחויבות אמיתית. ביקש ממני להסתגל לחיים שלו, לשגרה שלו, לדרך שלו. כשדיברתי על משפחה ממשית, אמר לי “כשיבוא הזמן”. עזבתי אותו, ובפעם נוספת נותרתי לבד, משוכנעת שלקחתי החלטות חכמות.
היום, אני בת 39, בלי ילדים, בלי זוגיות קבועה. יש לי עבודה, עצמאות ודירה משלי בתל אביב. אבל יש ערבים שאני חוזרת הביתה, מניחה את התיק על הספה והשתיקה כבדה מדי. אני צופה בחברות שלי מדברות על בתי ספר, על שיעורי בית, על חיסונים ועל משברים של מתבגרים ואני יודעת שזה לא קל, אבל אני רואה אצלן משהו שאין לי: מישהו קורא להן “אמא”.
עכשיו, בדיעבד, אני מסתכלת על משהו שלא אפשרתי לעצמי לחשוב עליו קודם אולי הייתי יכולה להיות אמא לבד. אולי לא הייתי צריכה להמתין לגבר מושלם, והייתי יכולה לבחור להפוך לאמא למרות הכול. הייתי יכולה להקים משפחה בדרך אחרת. כל כך ניסיתי לעשות “הכל נכון” שלבסוף לא עשיתי כלום.
