אני בת 38, וחייתי שנים בתחושה שאולי יש בי משהו פגום. שזו אשמתי, שאני אמא לא טובה, אישה לא מספיק חזקה. הרגשתי שמשהו בי מקולקל, למרות שעל פניו הסתדרתי עם הכל, בפנים ידעתי שכבר אין לי מה להציע.
הבקרים שלי התחילו כל יום בחמש. הייתי קמה, מכינה לסיון ויערה סנדוויצ’ים, גוזרת פירות, מסדרת תלבושות לבית ספר ושמה בקבוקים בתיקים. אחר כך הייתי מסדרת את הבית בפזיזות ויוצאת לעבודה פה בתל אביב. שם הייתי עומדת בלוח זמנים צפוף, עונה למיילים, מציגה בישיבות והכל, כמובן, תמיד עם חיוך. בעבודה כולם חשבו שאני הכי מאורגנת, הכי מסודרת, שמחזיקה את כל העולם על הכתפיים.
וכשהייתי חוזרת לבית בנוה שאנן, הכל התנהל על פניו כמו שצריך: צהריים, שיעורים, מקלחות, ארוחת ערב. הייתי מקשיבה לילדים משוחחים, עונה על מיליון שאלות על מורים, מרגיעה ריבים טיפשיים בין הבנות, מחבקת, מתקנת. מבחוץ זה נראה כמו משפחה נורמלית. אפילו טובה. יש לי משפחה, עבודה שאני אוהבת, אף אחד פה לא חולה, אין שום סיפור טרגדיה שאפשר להיאחז בו כדי להצדיק מה שהרגשתי.
אבל בפנים הייתה בעיקר ריקנות.
זה לא היה עצב קבוע. זו הייתה עייפות עמוקה, אחת שלא נרפאת בלילה אחד של שינה. הייתי נשכבת אחרי יום שלם מתישה, ועדיין קמה עייפה. כל הגוף כאב לי בלי סיבה. הקולות בבית צבטו לי בראש. השאלות החוזרות גרמו לי לקנא בשקט של לפני שהיו לי ילדים. התחלתי לחשוב מחשבות שממש התביישתי בעצמי שאולי לילדים שלי יהיה טוב יותר בלעדיי, שאולי יש נשים שנולדו להיות אמהות ואני פשוט לא אחת מהן.
עדיין לא ויתרתי על שום משימה. לעולם לא איחרתי. אף פעם לא איבדתי שליטה, לא צעקתי יותר מהרגיל. ככה לאף אחד לא היה מושג.
יותם, בן הזוג שלי, לא שם לב. מבחינתו הכל תקין. אם הייתי אומרת שאני עייפה, תמיד היה עונה, כל אמא עייפה. ואם הייתי אומרת שאין לי חשק לכלום, היה עונה: אז תמצאי חשק. ככה הפסקתי לדבר.
היו לילות שישבתי על הרצפה של המקלחת, עם הדלת סגורה, לא בוכה אפילו. רק מסתכלת על החרסינה, סופרת דקות עד שצריך לצאת ולהמשיך לשחק אותה שמצליחה הכל.
המחשבה לעזוב צצה בשקט, בלי דרמות. הרעיון היה פשוט להיעלם לכמה ימים, להפסיק להיות כל-כך נדרשת. לא בגלל שלא אהבתי אותם, אלא כי הרגשתי שאין לי כבר מה לתת.
והיום שבו נשברתי באמת, אפילו לא היה מיוחד. היה שלישי רגיל. סיון ביקשה עזרה במשהו קטן, ואני פשוט בהיתי בה, בלי להבין מה היא רוצה. הראש שלי התרוקן לגמרי. ישבתי על הרצפה במטבח, לא הצלחתי לקום לכמה דקות.
אמא, את בסדר? היא שאלה בעיניים מבוהלות.
ולא מצאתי תשובה.
אף אחד לא בא לחלץ אותי. לא היה גיבור ברקע. בפעם הראשונה כבר לא הצלחתי להעמיד פנים.
חיפשתי עזרה רק כשהבנתי שאני לא יכולה יותר עם הכל. המטפלת שלי הייתה זו שהביטה בי ואמרה, זה לא כי את אמא רעה. והיא הסבירה לי מה עובר עליי.
הבנתי: כל עוד אישה מתפקדת, העולם בטוח שהיא יכולה להמשיך. אף אחד לא בודק מה שלומה של מישהי שתמיד עומדת על הרגליים.
בחזרה לא קרתה מהר. זה לא היה קסם. זה היה תהליך ארוך, מביך, מלא רגשות אשמה. ללמוד לבקש עזרה. להרשות לעצמי להגיד לא. להבין שמנוחה היא לא פשע, שהיא לא הופכת אותי לאמא פחות טובה.
היום אני עדיין מגדלת את סיון ויערה, עדיין עובדת, אבל כבר לא מזייפת שלמות. לא מגדירה את עצמי דרך טעויות או רגעי חולשה. הכי חשוב לא מאמינה יותר שלרצות לברוח הפך אותי לאמא רעה.
פשוט הייתי עייפה. באמת, ממש, עייפה.
