אני בת 29 ותמיד האמנתי שבית זה נישואים, שזה ביטחון, שזה מקום שבו אפשר להוריד את המסכות ולנשום — לדעת…

אני בת שלושים ושתיים, ותמיד חשבתי שבת זוגיות יש בית. שיש בו שקט. שזה מקום שאפשר להוריד ממנו את כל המסכות, לנשום, ולדעת שלא משנה מה קורה בחוץ בפנים אני מוגנת.
אבל אצלי קרה ההפך.
בחוץ הייתי אישה חזקה, צוחקת, מדברת בעדינות, מספרת לכולם שאני מאושרת. אבל בפנים למדתי ללכת בשקט, לבחור כל מילה, לשים לב לכל תנועה, כאילו אני אורחת בבית זר, ולא בעלת הבית שלי.
לא בגלל בעלי.
בגלל אמא שלו.
כשהכרנו, הוא אמר לי:
אמא שלי אישה חזקה לפעמים קצת בוטה, אבל יש לה לב טוב.
אז חייכתי וחשבתי לעצמי: למי אין אמא קשה? נסתדר, בטוח.
אבל לא הבנתי שיש הבדל בין אופי קשה לבין רצון לשלוט בחיים של מישהי אחרת.
אחרי החתונה, התחילה להגיע “רק לרגע”. תחילה בשבתות. אחר כך גם באמצע השבוע. בהמשך השאירה תיק בכניסה, כאילו הבית שלה. ואז הופיעה עם מפתח נוסף.
לא שאלתי מאיפה יש לה אותו, כי אמרתי לעצמי: אל תעשי עניין. אל תתחילי ריב. היא תלך.
אבל היא לא הלכה. היא התמקמה.
נכנסה בלי לדפוק בדלת, פתחה את המקרר, בירק את הארונות, אפילו התחילה לסדר את הבגדים שלי.
פעם פתחתי את הארון וקפאתי. הכל היה הפוך. התחתונים שלי מדף אחר. השמלות שלי מופשלות לצד. כמה בגדים נעלמו בכלל.
שאלתי אותה:
איפה שתי החולצות שלי?
הרימה כתפיים, בשקט:
יש לך יותר מדי. ו… למען האמת, זולות. אין צורך להחזיק אותן.
משהו הצטמק לי בלב. אבל שוב שתקתי.
לא רציתי להיראות קטנונית. לא רציתי להיות “הכלה המרושעת”. תמיד השתדלתי להיות מנומסת.
בדיוק על זה היא בנתה.
עם הזמן התחילה לדבר באופן כזה שתשפיל אותי, בלי ממש לומר משהו פוגע.
איזה רגישה את…
אני לא הייתי מתלבשת כך, אבל זה שלך.
נראה שאת לא יודעת לנהל בית כמו שצריך
לא נורא, אני אלמד אותך.
הכל בחיוך. ובקול כזה שאי אפשר להיאחז במשהו. ואם תגידי משהו את הופכת להיסטרית.
ואם את שותקת את מאבדת את עצמך.
החלה להתערב בכל דבר.
מה אני מבשלת. מה אני קונה. כמה אני מוציאה. מתי אני מנקה. מתי אני חוזרת הביתה. למה אני מתעכבת. למה לא התקשרתי.
פעם, כשבעלי התקלח, התיישבה מולי כמו ראיון:
תגידי… את בכלל יודעת להיות אישה?
לא הבנתי את השאלה.
מה זאת אומרת?
הביטה בי במבט שמרגיש אותך קטנה:
תראי… אני מסתכלת. את לא משתדלת. לא דואגת שיהיה לו טוב. גבר צריך להרגיש שמחכה לו אישה אמיתית בבית, לא אחת זרה.
ישבתי והתקשיתי להאמין.
בבית שלנו, בשולחן שלנו, היא דיברה כאילו אני זמנית.
כאילו הזמן יחלוף והיא תסלק אותי.
והכי קשה היה שבעלי… לא עצר אותה.
כשסיפרתי לו, אמר:
היא רק עוזרת.
כשבכיתי, אמר:
אל תקחי ללב. ככה היא מדברת.
כשביקשתי גבול, אמר:
אני לא אתווכח עם אמא שלי.
ובעצם, המילים האלה אמרו לי משהו אחר:
“את לבד. אין פה מי שיגן עלייך.”
הכי כאב שכולם חשבו שהיא “קדושה”.
הביאה אוכל. עשתה קניות. סיפרה לכולם שהיא אוהבת אותי.
כלתי, ממש כמו בת!
ואחר כך, כשהיינו לבד, הביטה בי כאויבת.
ערב אחד חזרתי מותשת. העבודה ריסקה אותי. כאב הראש לא עוזב. רק רציתי ללכת לישון.
כבר מהכניסה הרגשתי מוזר.
הכל היה מחושב אבל לא כפי שאני אוהבת. הריח הבושם שלה. על השולחן המפה שלה. במטבח הכלים שלה. באמבטיה המגבות שלה.
כאילו מחקו את הנוכחות שלי.
נכנסתי לחדר השינה. וגם שם ראיתי משהו שעצר לי את הנשימה.
היא סידרה את השידה שלי.
הדברים שלי. הקרמים שלי. הדברים האישיים שלי.
ישבתי על המיטה, והיא הופיעה בפתח. מחייכת. שלווה.
סידרתי. היה בלגן. אין נשיות ככה. צריך שיהיה סדר.
אמרתי לה:
אסור היה לך להיכנס לפה.
החיוך שלה התרחב:
זו הייתה החדר של הבן שלי. אני גידלתי אותו כאן. כאן התפללתי בשבילו. את לא תגידי לי לא להיכנס.
בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שהגוף שלי מלא קרח.
הכל התבהר פתאום.
האישה הזאת לא באה לעזור לנו. היא באה להחליף אותי.
להגיד לי שלא משנה מה אני עושה, כמה אני משתדלת, כמה אני אוהבתבבית הזה יש כתרים, והיא לא תוותר על שלה.
אחר כך הערב הידרדר.
באותו טון החלה להורות לבעלי:
בני, אל תאכל את זה. הבטן שלך רגישה. בוא, אשים לך מה שלי.
הוא קם, כמו ילד ממושמע, והלך.
אני ישבתי לשולחן והרגשתי זרה.
אז אמרתי, בשקט, בלי לצעוק:
אני לא יכולה כך.
שניהם הביטו בי, כאילו אמרתי משהו אסור.
הוא:
מה זאת אומרת “לא יכולה”?
אני:
פירושו, שאני לא השלישית בזוגיות הזאת.
אמא שלו גיחכה:
איזה דרמטית. את מדמיינת.
הוא נאנח:
שוב את מתחילה.
ואז משהו בי נשבר.
לא כמו בסרטים. לא בהתפרצות, לא ברעש. בשקט.
ברגע כזה שאת מפסיקה לצפות.
מפסיקה להאמין.
מפסיקה להילחם.
פשוט מבינה.
אמרתי:
אני רוצה לחיות בשלווה. רוצה בית. רוצה להרגיש אישה ליד גבר, לא מישהי שצריכה להוכיח כל הזמן. אם אין כאן מקום בשבילי אני לא אאבק עליו.
נכנסתי לחדר השינה.
הוא לא בא. לא עצר אותי.
וזה היה הכי כואב.
אולי אם היה בא… אם היה אומר “סליחה. טעיתי. אני אעצור אותה”…
אולי הייתי נשארת.
אבל הוא נשאר שם, עם אמא שלו.
אני שכבתי בחושך ושמעתי איך הם משוחחים במטבח. איך הם צוחקים. כאילו אני לא קיימת.
בבוקר קמתי, סידרתי את המיטה, והרגשתי לראשונה מזה זמן רב בהירות.
מחשבה חדה, כמו סכין:
“אני לא ניסוי של אף אחד. לא קישוט. לא משרתת במשפחה זרה.”
התחלתי לאסוף את בגדי.
הוא ראה אותי, החוויר:
מה את עושה?
אני:
אני הולכת.
הוא:
אי אפשר ככה! זה מוגזם!
חייכתי. עצוב.
מוגזם היה כששתקתי. מוגזם היה כשהשפילו אותי מולך. מוגזם היה כשלא הגנת עליי.
ניסה לאחוז בידי.
היא תמיד כזאת… אל תקחי ללב.
ואז אמרתי את המשפט הכי חשוב בחיי:
אני לא עוזבת בגללה. אני עוזבת בגללך. כי אפשרת לזה לקרות.
לקחתי את המזוודה.
יצאתי.
כשסגרתי את הדלת, לא הרגשתי כאב.
הרגשתי חירות.
כי כשאישה מתחילה לפחד בבית שלה, היא לא חיההיא שורדת.
ואני לא רוצה לשרוד.
אני רוצה לחיות.
והפעם בפעם הראשונה בחרתי בעצמי.