אני בת 25 ומזה חודשיים גרה עם סבתא שלי הדודה שלי – הבת היחידה שנותרה לה – נפטרה בפתאומיות לפני חודשיים. עד אז, סבתא גרה איתה – חלקו יחד בית, שגרה, שתיקות. הייתי באה הרבה, מבקרת אותן, אבל לכל אחת מאיתנו היה את החיים שלה. הכול השתנה כשסבתא נשארה לבד. האובדן אינו חדש לי – אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 19. למדתי מאז לחיות עם היעדר כאורח קבע. את אבא שלי אף פעם לא הכרתי – אין סיפור, אין אמת חבויה – פשוט לא היה. אז כשגם הדודה הלכה, הבנתי: נותרנו רק אני וסבתא. הימים הראשונים אחרי הקבורה היו מוזרים. סבתא לא בכתה הרבה, אבל היה אפשר לראות את הכאב בכל פרט קטן – קמה לאט, שוכחת לכבות אורות, יושבת ומביטה לשום מקום. אמרתי לעצמי שאשאר “לכמה ימים”. הימים הפכו לשבועות. עד שיום אחד סידרתי את הבגדים שלי והבנתי שאני כבר לא הולכת לשום מקום. מאז התחילו להגיע הדעות – תמיד יש למישהו מה להגיד. יש שאומרים שעשיתי נכון – איך אפשר להשאיר אישה מבוגרת, שאיבדה את בתה, לבד? אחרים אומרים שאני מבזבזת את הצעירות שלי, שבגיל 25 צריך לטייל, לצאת, להיות בזוגיות, “לחיות את החיים”. שואלים אם קשה לי, אם אני מרגישה לכודה, אם אני פוחדת שאשאר לבד בסוף. האמת – אני לא רואה את זה ככה. אני עובדת, חוסכת, מתחזקת בית, הולכת עם סבתא לרופאים, מבשלת איתה, בערב אנחנו צופות יחד בטלוויזיה. לא מרגישה שוויתרתי על משהו. אני בוחרת. כרגע אין לי בן זוג, לא חושבת על ילדים או לעזוב לחו”ל. אני חושבת על יציבות, על נוכחות, על לא לשחזר את סיפור הנטישה שמוכר לי כל כך. סבתא שלי היא כל מה שנשאר לי ממשפחתי הקרובה – אין לי אמא, אין לי דודה, אין לי אבא. אני לא רוצה שסבתא תסיים את חייה בתחושה שהיא נטל או מפריעה. שלא תאכל לבד כל יום, שלא תלך לישון עם הידיעה שאין לה אף אחד. אולי בעתיד אחיה אחרת – אסע, אתאהב, אעזוב. אבל כרגע, זה המקום שלי. לא מתוך חובה. לא מתוך אשמה. מתוך אהבה לסבתא שלי, ומתוך אהבה לעצמי כשהיא לידי. ואתם – מה הייתם עושים?

סבטלנה סגרה את המחשב והתכוננה ללכת – פתאום מזכירה מודיעה: “סבטלנה אנדרייבנה, מחכה לך כאן בחורה בעניינים אישיים.” בחדר נכנסת צעירה מתולתלת בחצאית קצרה: “שלום, אני כריסטינה, באתי להציע לך עסקה. אולי איננו מכירות, אבל אני מכירה את בעלך, קוסטיה. אני בהריון ממנו – הנה האישור. אם לא תשפצי לי שלושה מיליון ש”ח, אספר לו ואקח אותו ממך, כי את עקרה. אם תשלמי – אעשה הפלה ואיעלם. תחשבי על זה, הזמן דוחק.” סבטלנה המזועזעת מתמודדת עם האיום, מתייעצת עם בעלה – שמכחיש כל קשר, דורש בדיקת אבהות ומתמודד עם האשמה. כריסטינה מודה שלילתה את קוסטיה במסיבה עם חומרי טשטוש, ומציעה למכור את ילדה. סבטלנה וקוסטיה מתמודדים עם ההצעה, לבסוף מסכימים להסדר, והילד נולד אצלם כבן: “כך זימנה לנו הגורל בן, בדיוק כפי שניבאה אז אותה זקנה בפתח בית הכנסת…” חלומות מתגשמים בדרכים לא צפויות.

דפנה כיבתה את המחשב והתכוננה ללכת הביתה. דפנה שרון

00

אני בת 25 וכבר חודשיים גרה עם סבתא שלי: דודה שלי – הבת היחידה שלה – נפטרה במפתיע, וסבתא נשארה בודדה. מאז אני לצידה, למרות שאומרים לי לבנות לעצמי חיים אחרים. חלק טוענים שאני מפספסת את החיים, אחרים מפרגנים – אבל אני בוחרת להיות איתה. אין לי אמא, אין לי אבא, אין לי דודים – נשארנו רק אני וסבתא. היום זה המקום שלי: לא מתוך חובה, אלא כי אני אוהבת אותה ואת עצמי לידה. ואתם – מה הייתם עושים?

אני בת עשרים וחמש, וכבר חודשיים אני חיה עם סבתא שלי.

00

Durante años, fui una figura invisible entre los pasillos de la gran Biblioteca Municipal de Madrid: la historia de una madre inmigrante, una hija soñadora y cómo, juntas, convirtieron el rincón más olvidado en el corazón cultural de la ciudad.

Durante años, fui como una sombra flotante entre los

00

אמא, הבן שלך כבר גבר! בדיוק כך אמרתי לחמותי, כי שוב שאלה את הבן בן השלושים שלי מה הוא לובש מתחת לבגדים. היא שולטת בכל צעד שלו ומתייחסת אליי כאילו אני לא קיימת. אני המומה מהיכולת שלה לנהל את חייו, אבל נמאס לי. עד כדי כך, שבעלי מוכן לעזוב עבודה רק אם לאמא שלו לא נוח עם מקום העבודה שלו. כשהוא מחפש עבודה, היא נותנת לו כסף. היא אישה עשירה, אבל אני לא מוכנה לחיות על חשבון אחרים כשבעלי צעיר ובריא. יום אחד הוזמנו לחתונה. הוא קנה לעצמו חליפה חדשה במחיר סביר, אבל חמותי השתוללה כשהיא ראתה שזה לא מותג יוקרתי. היא מיד נתנה לו כסף ושלחה אותו לקנות אחת “נורמלית”. לא מזמן היא נתנה לנו דירה, אבל כמובן שהיא רשומה על שמה והיא גם קובעת איך הכול ייראה. איך אני אמורה להרגיש שזה הבית שלי אם אפילו לא נותנים לי לבחור מושב לאסלה? מצד אחד אנחנו אמורים להרגיש אסירי תודה, מצד שני זה מרגיש כאילו היא בכוונה מראה שהיא מעלינו. היא עושה הכול בשביל בנה, והוא אפילו לא מעז להגיד מילה. לפני כמה שבועות אמא שלי הגיעה לבקר מהכפר ורצתה לישון אצלנו. כשבעלי ראה אותה הוא אמר: – נגיש לאמא תה ואז ניקח אותה במונית לדודה שלי. כי חמותי ביקשה להרחיק את אמא שלי, כי “עלולה להשפיע עליי לרעה”. אמא שלי באה אליי, לא לדודה. אתם יודעים מה עשיתי? ארזתי מזוודה ונסעתי עם אמא שלי. לא מתחרטת לרגע – סוף סוף הפסקתי להוריד את הראש. בחיים אל תתחתני עם בן של אמא – זה לא שווה את זה!

אמא, הבן שלך כבר גבר! לא אשכח את אותו יום בו פניתי

01

אני בת 25 וכבר חודשיים חיה עם סבתא שלי הדודה שלי – בתה היחידה שנותרה בחיים – הלכה לעולמה פתאום לפני חודשיים. עד אז גרה סבתא שלי איתה. הן חלקו בית, שגרה, שתיקות. אני הייתי מגיעה לבקר, אבל לכל אחת מאיתנו היה את החיים שלה. הכל התהפך ברגע שבו סבתא שלי נותרה לבדה. הכי קשה לאבד מישהו, ואני מכירה את הכאב הזה – אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 19, את אבא שלי בכלל לא הכרתי. אין סוד, אין סיפור – פשוט לא היה. כשהדודה שלי הלכה, הבנתי: נשארנו רק אני וסבתא שלי. הימים שאחרי ההלוויה היו מוזרים. סבתא לא בכתה המון, אבל הכאב היה גלוי בדברים הקטנים: קמה לאט, שוכחת לכבות אור, יושבת ובוהה. אמרתי שאשאר “רק לכמה ימים”, אבל הימים הפכו לשבועות ואז פתאום סידרתי את הבגדים והבנתי – אני כבר לא עוזבת. מאז הדעות לא איחרו להגיע. חלק אומרים שאני עושה את הדבר הנכון – איך אפשר להשאיר אישה מבוגרת שחוותה אובדן כל כך גדול לגמרי לבד? אחרים טוענים שאני מבזבזת את שנותיי, שבגיל 25 כדאי לי לטייל, לצאת, למצוא זוגיות, “לחיות את החיים”. שואלים אותי אם לא קשה לי, אם אני לא חשה כלואה, אם אני לא מפחדת שיום אחד אשאר לבד. האמת? אני לא מרגישה ככה. אני עובדת, חוסכת, דואגת לבית, לוקחת את סבתא לרופאים, מבשלות יחד, רואות טלוויזיה בלילה. לא מרגישה שוויתרתי על משהו – אני מרגישה שבחרתי. עכשיו אין לי זוגיות, לא חושבת על ילדים או על רילוקיישן. חשוב לי יציבות, נוכחות, לא לחזור על הסיפור של נטישה שאני מכירה כל כך טוב. סבתא שלי נשארה לי מהמשפחה הקרובה. אין לי אמא, אין דודה, אין אבא. ואני לא רוצה שסבתא תרגיש שהיא עול, שמפריעה, שתאכל לבד או תלך לישון בתחושה שאין לה איש. אולי בעתיד החיים שלי ילכו למקום אחר – אטייל, אתאהב, אולי אעזוב – אבל היום פה המקום שלי. לא מתוך חובה או אשמה – אלא כי אני אוהבת את סבתא שלי, ואוהבת את עצמי לידה. ומה אתם הייתם עושים?

אני בן 25 ומזה חודשיים אני גר עם סבתא שלי.

02

Una llamada inesperada a las tres de la madrugada: Cuando la compasión de una madre madrileña logra transformar el corazón de su hijo indiferente tras rescatar a un perro herido en mitad de la calle

Tía, no sabes la noche que pasé Eran las tres de la

00

גיליתי שבעלי לשעבר בוגד בי – רק כי פתאום התחיל לטאטא את הרחוב זה נשמע אבסורדי, אבל ככה זה קרה. הוא היה חשמלאי שעבד מהבית, עם סדנה קטנה בגראז’ ותמיד היה עסוק בכבלים, כלי עבודה ולקוחות. הוא אף פעם לא עזר בעבודות בית, לא כי היה נגד – פשוט לא אהב. כשכבר היה לו זמן פנוי, הוא העדיף לנוח, לראות טלוויזיה, לשתות בירה עם חברים או לעשות על האש. לא היה טיפוס של מסיבות או חשדנים. הרחוב שלנו היה דרך עפר רחבה עם עצים גדולים, תמיד מלא בעלים, אבק ובוץ. לטאטא זה היה כמעט יום-יומי – בדרך כלל אני הייתי עושה את זה על הבוקר, בזמן הארוחת בוקר. ואז, יום אחד, עברה לגור לידנו שכנה חדשה. הבית הזה תמיד הושכר, אז שום דבר מיוחד. כמה חודשים אחרי שהיא הגיעה, פתאום הוא התחיל להגיד: “לא, אל תדאגי, היום אני אטאטא.” בהתחלה חשבתי שזה חמוד. ניצלתי את הזמן לסדר את הבית. לא בדקתי מה הוא עושה, לא היה לי למה; אבל אז זה הפך להרגל – והוא עשה את זה תמיד ב-7 בבוקר, אף פעם לא בשעה אחרת. פתאום שמתי לב – כי לפני זה, לא היה לו לוח זמנים לשום דבר, חוץ מהעבודה. מתוך סקרנות, הצצתי מהחלון וראיתי אותו עומד עם מטאטא, מדבר ומחייך לשכנה החדשה. אמרתי לעצמי שזו צירוף מקרים, אבל זה חזר על עצמו שוב ושוב. כל פעם שהוא יצא, גם היא יצאה. שבת אחת הוא אמר שהוא יוצא לשתות בירה עם חברים – מה שהיה נשמע הגיוני. הסתכלתי מהחלון, וראיתי שגם היא יוצאת ואומרת: “אוי, שלום שכן! ערב טוב.” והם הלכו ביחד. בפעם אחרת אמר שהוא הולך לשחק כדורגל – משהו שהוא כמעט אף פעם לא עשה – וגם היא יצאה אחריו, כאילו במקרה, מדברת בטלפון והולכת באותה דרך. לא היו לי הוכחות, לא הודעות ולא תמונות, רק צירופי מקרים – שהפכו למגמה. יום אחד פשוט אמרתי לו ישירות: “אני יודעת שאתה עם השכנה.” הוא הכחיש בהתחלה, אבל אז הודה: “כן. אני איתה. אני מאוהב.” הוצאתי אותו מהבית, לא היו לנו ילדים או משהו לדון עליו. והוא עבר לגור איתה – ממש ליד הבית שלי. הם לא נשארו שם הרבה זמן, אולי חודשיים, ואז נעלמו מהעיר, ולא שמעתי עליהם יותר. השכנים דיברו, המשפחה שאלה, אבל אני כבר לא רציתי לדעת כלום.

תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך במשהו שקצת הזוי, אבל אמיתי לגמרי.

08

גיליתי שבעלי לשעבר בגד בי – הכל התחיל כשהוא פתאום התחיל לטאטא את הרחוב נשמע מופרך, אבל זה בדיוק מה שקרה. הוא היה חשמלאי עצמאי עם סדנה במוסך והיה עסוק כל היום בכבלים, כלי עבודה ולקוחות. עבודה בבית – ממש לא עניינה אותו. כשהייתה לו שנייה פנויה, הוא העדיף לראות טלוויזיה, לשתות בירה עם חברים או לעשות על האש, והוא בכלל לא היה טיפוס לחשדנות או בלגנים. הרחוב שלנו היה דרך עפר רחבה מוקפת בעצים, שתמיד הייתה מלאה בעלים, אבק ובוץ. כמעט כל יום היה צריך לטאטא, וזו הייתה בדרך כלל המשימה שלי בשעות הבוקר. הכל השתנה כשהגיעה שכנה חדשה לבית שממול – כל הזמן התחלפו שם דיירים. אחרי כמה חודשים הוא התחיל להתנדב לטאטא בעצמו, ואני חשבתי שזה חמוד ופניתי לדברים אחרים בבית. אבל אז שמתי לב – בכל יום בדיוק באותה שעה, שבע בבוקר, הוא יצא עם המטאטא. ופעם אחת הצצתי מהחלון – וראיתי אותו עומד ליד השכנה, לא מטאטא בכלל, מדבר איתה וצוחק. למחרת זה שוב קרה. ושוב. כאילו קבעו מראש. התחלתי לשים לב לדפוסים – גם אחר הצהריים, גם בשבתות כשהוא “יוצא עם חברים” וגם בפעמים שהוא “הולך לשחק כדורגל”, דבר שהוא כמעט אף פעם לא עשה. והנה – בכל פעם, בדיוק כשהוא יוצא, גם היא יוצאת, וכאילו במקרה הם פוגשים. לא היו לי הוכחות, לא הודעות, לא תמונות – רק תזמון וסדרה של צירופי מקרים שהפכו לדפוס בולט. יום אחד ניגשתי אליו ישר ואמרתי: “אני יודעת שאתה עם השכנה.” הוא נדהם, ניסה להכחיש, אבל הייתי ברורה – “ראיתי. כל יום. אל תשקר לי.” הוא שתק ואז הודה: “כן, אני איתה. אני מאוהב.” גירשתי אותו מהבית, בלי ילדים ובלי מה להתדיין. הכי אירוני – הוא עבר לגור אצלה, בבית ממול. הם לא נשארו שם הרבה זמן – אחרי חודשיים עזבו את העיר, ולא שמעתי עליהם מאז. אנשים דיברו, משפחה שאלה, אבל אותי זה כבר לא עניין.

תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך במה שקרה לי גיליתי שהאקס

04