אני בת 25 וכבר חודשיים אני גרה עם סבתא שלי.
הדודה שלי – הבת היחידה שנותרה לה – נפטרה בפתאומיות לפני כחודשיים. עד אז סבתא הייתה מתגוררת איתה. הן חלקו קורת גג, שגרה יומיומית, וגם שקטים משותפים. הייתי מגיעה אליהן לעיתים קרובות, מבקרת, אבל לכל אחת הייתה הדרך שלה. הכל השתנה ברגע שסבתא נותרה לבדה.
אובדן הוא לא דבר זר לי. אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 19. מאז למדתי לחיות עם ההיעדרות כחלק מהשגרה. את אבא שלי אף פעם לא הכרתי. אין סיפור מאחורי זה, אין אמת נסתרת פשוט לא היה שם. ככה שכאשר הדודה שלי נפטרה, הבנתי פתאום משהו מאוד חד: נשארנו רק אני וסבתא שלי.
הימים הראשונים אחרי ההלוויה היו מוזרים. סבתא לא בכתה בלי סוף, אבל הכאב שלה היה מורגש בפרטים הקטנים כל תנועה שלה הייתה איטית יותר, היא שכחה לכבות אורות, הייתה נעמדת ופשוט מביטה בריקנות. אמרתי לעצמי שאשאר “לכמה ימים”. הימים הפכו לשבועות. עד שאחר צהריים אחד, סידרתי את בגדי והבנתי שאני לא הולכת לשום מקום.
מאז, לא חסרות דעות מסביב. תמיד לכולם יש מה להגיד.
חלק אומרים שעשיתי נכון איך אפשר להשאיר אישה זקנה, שאיבדה את הבת שלה, לבד. אחרים טוענים שאני מבזבזת את צעירותי, שבגיל 25 אני אמורה לטוס, לצאת, להיות בזוגיות, לחיות “את החיים”. שואלים אם לא כבד לי, אם אני לא מרגישה לכודה, אם אני לא פוחדת שיום אחד אשאר לבד.
האמת? אני לא רואה את זה ככה.
אני עובדת, חוסכת, מתחזקת את הבית, לוקחת את סבתא לרופאים, מבשלות יחד, בערב רואות חדשות או איזו סדרה. אני לא מרגישה שאני מוותרת על משהו. להפך, זו בחירה שלי. כרגע אין לי בן זוג, לא חושבת על ילדים או על מעבר לחו”ל. מה שמעסיק אותי זה יציבות, נוכחות, לוודא שאני לא ממשיכה את מעגל ההפקרות שגדלתי לתוכו.
סבתא היא כל מה שנשאר לי ממשפחה קרובה. אין לי אמא, אין לי דודה, אין לי אבא. ואני לא רוצה שהיא תעבור את השנים האחרונות שלה עם תחושה של עול, או שהיא מפריעה. אני לא רוצה שתאכל לבד, או שתירדם עם הידיעה שאין לה אף אחד.
אולי בהמשך הדרך החיים שלי יפנו לכיוון אחר. אולי אטייל, אתאהב, אתרחק. אבל עכשיו, כאן המקום שלי. לא מתוך חובה. לא מתוך רגשות אשמה. פשוט כי אני אוהבת את סבתא שלי, ואוהבת את עצמי לצידה.
ואתם, מה הייתם עושים?







