אני בת 25 וכבר חודשיים חיה עם סבתא שלי הדודה שלי – בתה היחידה שנותרה בחיים – הלכה לעולמה פתאום לפני חודשיים. עד אז גרה סבתא שלי איתה. הן חלקו בית, שגרה, שתיקות. אני הייתי מגיעה לבקר, אבל לכל אחת מאיתנו היה את החיים שלה. הכל התהפך ברגע שבו סבתא שלי נותרה לבדה. הכי קשה לאבד מישהו, ואני מכירה את הכאב הזה – אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 19, את אבא שלי בכלל לא הכרתי. אין סוד, אין סיפור – פשוט לא היה. כשהדודה שלי הלכה, הבנתי: נשארנו רק אני וסבתא שלי. הימים שאחרי ההלוויה היו מוזרים. סבתא לא בכתה המון, אבל הכאב היה גלוי בדברים הקטנים: קמה לאט, שוכחת לכבות אור, יושבת ובוהה. אמרתי שאשאר “רק לכמה ימים”, אבל הימים הפכו לשבועות ואז פתאום סידרתי את הבגדים והבנתי – אני כבר לא עוזבת. מאז הדעות לא איחרו להגיע. חלק אומרים שאני עושה את הדבר הנכון – איך אפשר להשאיר אישה מבוגרת שחוותה אובדן כל כך גדול לגמרי לבד? אחרים טוענים שאני מבזבזת את שנותיי, שבגיל 25 כדאי לי לטייל, לצאת, למצוא זוגיות, “לחיות את החיים”. שואלים אותי אם לא קשה לי, אם אני לא חשה כלואה, אם אני לא מפחדת שיום אחד אשאר לבד. האמת? אני לא מרגישה ככה. אני עובדת, חוסכת, דואגת לבית, לוקחת את סבתא לרופאים, מבשלות יחד, רואות טלוויזיה בלילה. לא מרגישה שוויתרתי על משהו – אני מרגישה שבחרתי. עכשיו אין לי זוגיות, לא חושבת על ילדים או על רילוקיישן. חשוב לי יציבות, נוכחות, לא לחזור על הסיפור של נטישה שאני מכירה כל כך טוב. סבתא שלי נשארה לי מהמשפחה הקרובה. אין לי אמא, אין דודה, אין אבא. ואני לא רוצה שסבתא תרגיש שהיא עול, שמפריעה, שתאכל לבד או תלך לישון בתחושה שאין לה איש. אולי בעתיד החיים שלי ילכו למקום אחר – אטייל, אתאהב, אולי אעזוב – אבל היום פה המקום שלי. לא מתוך חובה או אשמה – אלא כי אני אוהבת את סבתא שלי, ואוהבת את עצמי לידה. ומה אתם הייתם עושים?

אני בן 25 ומזה חודשיים אני גר עם סבתא שלי.
הדודה שלי הבת היחידה שנותרה לסבתא שלי נפטרה בפתאומיות לפני חודשיים. עד אז סבתא התגוררה איתה, חלקו דירה ושגרה, שקטים יומיומיים. הייתי מגיע לביקורים תכופים, אבל לכל אחת מאיתנו היה עולם משלה. הכול השתנה כשסבתא נותרה לבדה.
אובדן לא זר לי. אמא שלי נפטרה כשאני הייתי בן 19. מאז, למדתי להסתדר עם חסרונה כחלק משגרת יומי. את אבא שלי מעולם לא הכרתי אין סיפור דרמטי, לא סוד שלא נאמר הוא פשוט לא היה שם. לכן, כשדודתי הלכה לעולמה, הבנתי משהו ברגע אחד: נשארנו רק אני וסבתא.
הימים הראשונים אחרי ההלוויה היו משונים. סבתא שלי לא בכתה הרבה, אבל כאבה ניכרה בפרטים הקטנים היא קמה לאט, שוכחת לכבות אורות, יושבת מול החלון ושוקעת במחשבות. אמרתי לעצמי שאשאר “כמה ימים”. אותם ימים הפכו לשבועות, עד שיום אחד סידרתי בארון את בגדי והבנתי שפשוט נשארתי.
מאז לא עבר זמן רב עד שהתחילו להגיע הדעות. תמיד יש למישהו מה להגיד.
חלק אמרו שזה נכון איך אפשר להשאיר אישה מבוגרת שאיבדה בת לבד? אחרים טענו שאני מבזבז את צעירותי, ובגיל 25 אני אמור לטייל, לצאת, לבלות עם חברות, פשוט “לחיות את החיים”. שואלים אותי אם זה לא כבד לי, אם אני לא מרגיש לכוד, אם אין בי פחד שיום אחד אשאר לבד.
האמת היא שאני לא רואה את זה ככה.
אני עובד, חוסך, שומר על הבית מסודר, מלווה את סבתא לרופאים, אנחנו מבשלים יחד, בערבים צופים בטלוויזיה. לא מרגיש שוויתרתי על משהו אני מרגיש שבחרתי. כרגע אין לי זוגיות, לא חושב על ילדים או מעבר לחו”ל. אני כן חושב על יציבות, על נוכחות, על זה שלא אחזור על ההיסטוריה של נטישה שאני מכיר היטב.
סבתא שלי היא כל מה שנשאר לי ממשפחה קרובה. אין לי אמא, אין לי דודה, ואין לי אבא. אני לא מוכן שהיא תסיים את חייה עם תחושה שהיא עול, שהיא מפריעה. לא רוצה שהיא תאכל לבד כל ערב, או שתירדם בתחושה שאין לה אף אחד.
אולי בעתיד החיים יובילו אותי למקומות אחרים אולי גם אני אטייל, אתאהב, אעזוב. אך כיום, כאן המקום שלי. לא מתוך חובה, לא מתוך אשמה; אלא כי אני אוהב את סבתא שלי וכי אני אוהב את עצמי כשהיא לידי.
המפגש הזה חידד לי: לפעמים, לבחור להישאר זה לא לוותר על החיים אלא להתעקש על המשמעות שלהם.