אני בת עשרים ותשע. אולי אני האישה הכי תמימה בעולם, כי עד לא מזמן באמת חשבתי שבמשפחה שלי הכל בסדר. כמה שטעיתי…

אני בת עשרים ותשע. אולי אני האישה הכי תמימה בארץ, הרי עד לא מזמן באמת חשבתי שהכול אצלנו במשפחה רגוע כמו מימונה בחול המועד. התבדיתי לגמרי האיש שלי, אותו איש שרק לפני רגע עוד נראה לי כמו יצחק השכן הטוב, הוא בעצם בוגד ואגואיסט גמור. קשה לי להאמין הוא עשה לי את זה.
אנחנו מכירים כבר עשר שנים, מתוכן שש מתוכן תחת חופה וקידושין. קוראים לו גילעד, בנאדם שתמיד ידע לכבד, לטפל, לפרנס אותי ואת הילדים כאילו כולינו פרחים בגינה. יש לנו שני ילדים: בן ובת. בעזרתי גילעד פתח עסק עצמאי קטן. העסק הניב פירות, לא בשקלים בודדים.
אני עבדתי כעוזרת מכירה. לאחרונה פתחתי חנות אינטרנטית משלי בגדים עם טאץ’ תל-אביבי. אז ככהכשהבת בגן, הבן ישן, אני עובדת ומרוויחה.
המשקל שלי תמיד הסתובב סביב חמישים וארבעה ק”ג, הרבה כמו כיכר לחם וחצי. אחרי הלידה, התווספו עשרים ק”ג, כאילו אופה השאיר אצלי עוד כמה חלות. קיוויתי שגידול שניים יעזור לי להוריד, אבל שום דבר לא פשוט כמו קפה שחור איכותי. הייתי נחושה תפריט מסודר, פעילות גופנית, הרבה מים, נפרדתי ממאפים כלום לא השתנה, וגם הראש שלי הפך לכמעט בייגלה. התחלתי להרגיש מסורבלת ומקופלת לגמרי.
אחרי הלידה השנייה, הפסדתי את עצמי לא הרגשתי אישה, לא יופי, לא קסם תל-אביבי של פעם. גילעד ממש נעלם, הפסיק לנשק, לחבק, לומר מילה מעבר למרק עוף, לא נותרה אפילו שיחה בלילות. שני אנשים שגרים בבית, מדברים רק על מטלות, כביסה וארנונה.
אני זוכרת שעד הלידות ידעתי מה זה ביטחון עצמי עכשיו, רק לציץ במראה עושה לי חשק להיעלם. ברור לי שהמצב בזוגיות הידרדר בגלל זה. רציתי לתקן. יום אחד חשבתי להפתיע את גילעד, לבוא אליו עם אוכל משהו חם, אולי אפילו חלה מתוקה.
הגעתי, ושמעתי דרך הדלת:
“מאמי, אל תדאגי, אבוא אליך אחרי העבודה, אמרתי לאשתי שיש לי ים עבודה, היא אפילו לא יודעת שאת קיימת!”
לא נכנסתי, הסתובבתי, ונעלמתי בלב הסמטאות של הרצליה.
נראה שהוא שוכח העליתי במשקל כי ילדתי את שנינו, גם הוא לא בדיוק שיא האתלטיות, אבל אין לו בעיה להצביע על החסרונות שלי, משל היה שופט ב”כוכב נולד”.
אני מתחילה לתהות אולי הוא חושב שאני טיפשה גם?
לא הצלחתי לומר לגילעד ששמעתי. מה לעשות? להגיש תביעת גירושין? ומה עם הילדים? איך יתנהגו בלעדיו? להעמיד פנים ששום דבר לא קרה? לא נראה שאוכל להחזיק מעמד.
בינתיים, החלטתי להשקיע בעצמי. נרשמתי לחדר כושר ברחוב דיזנגוף. קודם אראה לו מה הוא הפסיד, ואחר כך… מי יודע, אולי אתחיל לכתוב ספר על חלומות תל-אביביים.