אני בת עשרים ותשע. אולי אני האישה הכי תמימה בעולם, כי עד לא מזמן הייתי בטוחה שהכול אצלנו במשפחה מושלם — וכמה שטעיתי בזה

אני בת עשרים ותשע. אולי אני האישה הכי תמימה בישראל, כי עד לא מזמן הייתי בטוחה שהכול אצלנו במשפחה דבש. ובכן, איך לומר בעדינות פספסתי בענק בעלי התגלה כבוגד ואגואיסט לתפארת. עדיין קשה לי להאמין שהוא עשה לי את זה.
אנחנו מכירים כבר עשור, מתוכו שישה נישואים. לו קוראים גדי, והוא היה נראה האדם הכי דואג וחמוד גם כלכלית לא נתן לי לדאוג לפרוטה. יש לנו שני ילדים מתוקים בן ובת. בעזרתי גדי הצליח לבנות עסק קטן, שעם הזמן התחיל לספק לו אחלה הכנסות.
אני עבדתי כעוזרת מכירות, ובעיקר לאחרונה הקמתי חנות בגדים אינטרנטית משלי. אז כשבתי מטיילת בגן והבן לוקח שנת צהריים, אני עובדת מרחוק ומכניסה כמה שקלים.
המשקל שלי תמיד היה בערך חמישים וארבעה קילו. אחרי שילדתי, החזקתי פרס עשרים קילו נוספו לי. חשבתי שתוך כדי מרתון אחרי שני ילדים הכול ירד, אבל הנה, לא הכל זורם כמו נחלת בנימין ביום שישי. החלטתי לקחת את עצמי בידיים: אכלתי נכון, עשיתי ספורט, שתיתי מים כמו גמל, ואפילו הפסקתי עם הפיתות. המשקל? לא זז. ומרוב תסכול הפכתי לאובססיבית לכל קילו.
אחרי הלידה השנייה פשוט הפסקתי להרגיש אישה. כל הניצוץ נעלם. גם גדי השתנה לידי כבר לא מנשק, לא מחבק, בקושי שלום. שיחות? אם כן זה רק מי אוסף את הילדים מהגן, או מה יש לאכול בערב.
אני מודה לפני שילדתי, הרגשתי הרבה יותר בטחון וקצת יותר כמו הכוכבת בסדרה מחוברים. עכשיו, אני בקושי מסתכלת במראה. ברור לי שגם הקשר שלנו חטף מזה. החלטתי לשנות אווירה. יום אחד, החלטתי להפתיע את גדי ולבוא אליו לעסק עם אוכל מבית אמא. כשאני מתקרבת לדלת, אני שומעת אותו לוחש למישהי:
מאמי, אל תדאגי, אגיע אלייך אחרי העבודה. אמרתי לאשתי שיש לי עומס. היא אפילו לא יודעת שאת קיימת!
עמדתי שם ובלעתי רוק. לא נכנסתי. הסתובבתי והלכתי בלי להוציא מילה.
הוא כנראה לא קלט אני אולי עליתי במשקל, אבל זה בזכות הילדים שלנו! הוא בעצמו לא בדיוק מהסדרה גוף ראשון, כן? כולו בלעג כלפי, שוכח שגם הוא יכול להעביר חפיפה במכון כושר.
התחלתי לתהות אולי הוא חושב שאני גם טיפשה? באמת
אני לא הצלחתי לספר לגדי ששמעתי הכול. מה לעשות עכשיו? להגיש בקשה לגירושין? ומה עם הילדים? איך הם ירגישו בלי אבא? להעמיד פנים שהכול תקין? אין מצב שאתמודד עם זה.
בינתיים החלטתי להמשיך להשקיע בעצמי. נרשמתי לחדר כושר. קודם אני אראה לו את מי הוא הפסיד, ואחר כך ימים יגידוהתחלתי לקום בבוקר עם מטרה. בהתחלה זה היה כואב כל שריר, כל זכרון. אבל בכל יום שעבר, משהו בפנים התרכך. פתאום חייכתי לעצמי אחרי אימון, ולראשונה מזה שנים חזר לי הצבע ללחיים. אפילו הילדים שמו לב שאמא נגד מכשולים וקשה לעצור אותה.
התחלתי להתלבש אחרת, להסתכל במראה בלי לשפוט. מצאתי קבוצת נשים בחדר הכושר חלקן בדיוק כמוני, כל אחת עם סיפור. שיתפתי אותן במה שעובר עליי, גיליתי שהכאב שלי לא בלעדי. עם הזמן גם ההומור חזר, והלב שלי נפתח לאנשים ותחושות שלא ידעתי שהיו שם.
ערב אחד, אכלתי פיצה עם הילדים בסלון, פתאום בן שלי אמר: “אמא, את נראית שמחה.” הסתכלתי עליו וידעתי שהוא צודק. הבנתי שדווקא בתוך הכי הרבה שברים, משהו בי התגבש.
לא מיהרתי לספר לגדי שגיליתי. במקום זה בחרתי בסבלנות, לא כי פחדתי, אלא כי ידעתי שמגיע לי להרגיש שלמה קודם. כל שינוי שהגיע קרה קודם בי.
חודשים חלפו. יום אחד, הסתכלתי בגדי בעיניים. אמרתי לו שאני יודעת, ואני כבר לא אותה אישה שהוא חשב שיכולה לוותר על עצמה. הוא שתק ועזב.
הרבה נאמר אחרי, אבל הסוף האמיתי היה כשהבנתי שאני אוהבת את עצמי וכבר לא מפחדת להיות לבד. אז התחלתי מחדש. לא בגלל שגדי עזב, אלא כי אני סוף-סוף בחרתי בי ומעכשיו, אף אחד לא יוכל לקחת לי את זה.