אני בת עשרים ותשע. אולי אני האישה הכי תמימה בעולם, כי עד לא מזמן חשבתי שהכול במשפחה שלי מושלם. טעיתי בבחירת בן הזוג בעלי התגלה כבוגד ואגואיסט. אני עדיין לא מצליחה לעכל שהוא עשה לי דבר כזה.
אנחנו מכירים כבר עשר שנים, מתוכן שש שנים נשואים. קוראים לו רועי, הוא תמיד היה נדיב ודואג, דאג לכלכלה לי ולילדים. יש לנו שני ילדים בן ובת. בעזרתי רועי פתח עסק, והעסק הזה הכניס לנו הכנסה נאה.
אני עבדתי כעוזרת מכירות, ולפני כמה חודשים פתחתי חנות אינטרנטית לבגדים. ככה כשבתי בגן ובני ישן, אני עובדת ומכניסה פרנסה.
המשקל שלי תמיד היה בערך חמישים וארבעה קילוגרם. אחרי הלידה עליתי עשרים קילו. קיוויתי שטיפול בשני ילדים יעזור לי להוריד את המשקל, אבל זה לא כזה פשוט. שמתי לעצמי למטרה לרדת במשקל: אכלתי מסודר, התאמלתי, שתיתי הרבה מים והפסקתי עם קמח. אבל לא ירדתי גרם, וזה מאוד תסכל אותי והכניס לי רגשי נחיתות.
אחרי הלידה השנייה הפסקתי לאהוב את עצמי. לא הרגשתי נשית או מושכת. גם רועי השתנה לעיני. הוא הפסיק לנשק ולחבק אותי. לא מדברת אפילו על דברים אחרים. אני לא זוכרת מתי היה הפעם האחרונה ששוחחנו על משהו אמיתי. כל הדיבור בינינו נסוב רק סביב ענייני הבית והילדים.
אני מודה, לפני הלידות הרגשתי הרבה יותר בטוחה בעצמי ויפה. עכשיו קשה לי להסתכל על עצמי במראה. אני מבינה שזה פוגע ביחסים שלנו. אז החלטתי לשנות את המצב. יום אחד רציתי להפתיע את רועי ולהביא לו ארוחה לעבודה. התקרבתי לדלת המשרד ושמעתי שיחה:
“מאמי, אל תדאגי, אגיע אליך אחרי העבודה. אמרתי לאשתי שיש לי עומס מטורף, היא אפילו לא יודעת שאת קיימת!”
לא העזתי להיכנס. הסתובבתי ויצאתי במהירות.
הוא כנראה לא מבין שעליתי במשקל כי הבאתי לעולם את הילדים שלנו. גם הוא רחוק מלהיות מושלם, אבל את החסרונות שלי הוא רואה היטב. גם לו יש עודף משקל.
עלתה בי השאלה אולי בעלי גם חושב שאני טיפשה?
לא הייתי מסוגלת לספר לרועי ששמעתי הכל. מה עליי לעשות עכשיו? להגיש בקשה לגירושין? ומה עם הילדים? איך הם ירגישו בלי אבא? או אולי להעמיד פנים ששום דבר לא קרה? אני לא בטוחה שאעמוד בזה.
בינתיים החלטתי להמשיך לדאוג לעצמי. נרשמתי למכון כושר. קודם אראה לרועי מה הוא מפסיד, אחר כך אחליט מה הצעד הבאפעם ראשונה מזה שנים הרגשתי שוב איזו גחלת קטנה של תקווה. ראיתי נשים אחרות במכון, במצבים דומים, מזיעות, נושפות וחיוניות, צוחקות ביניהן. משהו באוויר המתחדש של החדר נתן בי כוח. התחלתי לכתוב לעצמי מטרות קטנות, בלי קשר לרועילהרגיש חזקה, ללבוש בגד שחלמתי עליו, לחזור ולחייך לעצמי במראה.
עם הזמן, התחלתי להרגיש אחרת. לא רזה יותר, אבל יציבה ומתייצבת. שמתי לב שאני בוחרת לקום בכל בוקר לא בגלל מי שמחכה לי בבית, אלא בגלל האישה שאני מתחילה להכיר מחדשאני. הילדים ראו אותי שמחה יותר, צוחקת שוב, פתאום יוזמת טיולים ומבשלת בגאווה.
לא סיפרתי לרועי כלום, אבל גם לא התאמתי את עצמי אליו יותר. התשובות שלי נהיו קצרות וענייניות, לא מתנצלות. הידיעה שיש לי כוח לבחור את דרכי מילאה אותי כמו ריאות טריות באוויר אביב.
ואז, באחד הבקרים, כשהילדים עוד ישנו, עמדתי מול המראה ופתאום חייכתי לעצמי. חיוך אמיתי, כזה שמתחיל בעיניים. ידעתי באותו רגעגם אם לא בחרתי להיחלץ מיד מהנישואים, המסע שלי התחיל. לא מסע חזרה אליואלא מסע חזרה אליי.
אחרי שנים שבהן הייתי הבת הנוחה, ערב משפחתי אחד גרם
כשהייתי בת שלושים, הייתי האישה שכולם אמרו עליה שיש
הכול התחיל בערב רביעי, כשאבא שלי שלח הודעה בקבוצת הוואטסאפ
כשהייתי בת שלושים, כולם אמרו עליי ש”
הכול התחיל בלילה של יום רביעי, כשאבא שלי כתב בהודעה