אני בן חמישים והשנה שעברה אשתי הלכה אל עולמה באופן פתאומי. זה לא היה מחלה ממושכת, ולא משהו שציפינו לו. זה היה שיחת טלפון מאוחרת בלילה, חדר מיון, רופא שאמר דברים שעד היום אני לא יכול לשחזר. מה שנחקק לי בזיכרון זו אותה לילה, כשחזרתי הביתה, התיישבתי על המיטה, והרגשתי שעול שעטף את החזה שלי עשרות שנים פשוט נעלם.
היינו נשואים כמעט שלושים שנה. כבר מההתחלה היה לה אופי חזק, גישה קשה. היא הייתה מהסוג שאומרת דברים בכובד ראש, מתקנת כל דבר, יודעת תמיד מה נכון, מרימה את הקול להכריע. אם משהו לא היה לטובתה, היא הדגישה זאת. אם היו לי דעות אחרות, היא הייתה אומרת שאני מגזים, לא מבין, וש”עדיף שלא אתערב בעניינים שאני לא שולט בהם”. עם הזמן הפסקתי לענות. היה קל יותר לשתוק מאשר להיכנס לוויכוח.
החיים בבית הפכו לסוג של שמירה מתמדת. למדתי לנתח את מצב הרוח שלה בשנייה שהיא נכנסה בדלת. אם הייתה שקטה לא דיברתי. אם הייתה עצבנית התרחקתי. סדרתי את הבית, את הארוחות, אפילו את המילים שלי, לפי איך שהיא רוצה. אם משהו היה משתבש, גם אם זה שטות קטנה, ידעתי שתהיה דרמה. מול הילדים, מול אורחים לא היה אכפת לה.
הרבה פעמים חשבתי לעזוב. אבל תמיד היה משהו שמנע ממני. לא היו לי כספים משל עצמי, לא היה לי לאן ללכת, הילדים היו קטנים. היא החזיקה את הכסף, את ההחלטות, את הכל. כשהזכרתי פעם פרידה, היא אמרה שבכל מקרה אני לא אצליח לבד, שאין מי שיתמוך בי, שהיא זו שיודעת איך “להוציא את הילדים לפועל”. למרות שזה כאב, חלק בי באמת האמין בזה.
כך עברו השנים. הפסקתי לצפות לחיבה. הפסקתי לחכות לתשומת לב. הפסקתי לחשוב על עצמי. התרגלתי לחיים תחת מתח תמידי. ישנתי קל מאוד, התעוררתי מכל קול. כל הזמן הייתי דרוך, משתדל שלא להכעיס אותה.
ביום שהיא נפטרה, הבית היה מלא אנשים טלפונים, ביקורים, סידורים, דמעות, פנים זרות. עשיתי את מה שהיה צריך חתמתי על מסמכים, קיבלתי תנחומים, ארגנתי את ההלוויה. בכיתי מעט בטקס עצמו. אנשים הסתכלו כאילו מצפים שאשבר, שאצעק, שאתפורר. זה לא קרה. אמרו לי “תהיה חזק”, ואני הנהנתי, למרות שלא הרגשתי כזה. הרגשתי משהו אחר.
הלילה הראשון לבד היה מוזר. נכנסתי למיטה, מצפה להתעורר עם הלב מכווץ, כמו תמיד. זה לא קרה. ישנתי חזק, קמתי בבוקר בלי הגוש בבטן שהיה חבר לעשרות שנים. בבית הייתה דממה רגועה.
עם החודשים התחלתי לשים לב לשינויים קטנים אני מקבל החלטות בלי לבקש רשות, אוכל מה שבא לי, אף אחד לא בודק או מעיר. אף אחד לא גורם לי להרגיש מבוכה. יום אחד הילדים אמרו שאני נראה רגוע יותר, פחות מתוח. גם אני הרגשתי.
אני לא אומר שמותה הוא שמחה, אבל גם לא אגיד שאני מתגעגע. מה שהרגשתי היה הקלה. מנוחה עמוקה. כאילו הגוף שלי הוריד משא שנשא שנים.
מעולם לא עזבתי, כי לא ידעתי איך, כי פחדתי, כי סבלתי יותר מדי. היום אני חי לבד. הבית קל יותר. וגם אני.
האם זה שוב פסול להרגיש כך?
