אני בעצמי המתנה הכי טובה שלי

רינת שלומית אישה נאה, עיניים כחולות ושיער שטני, מעט אחרי גיל חמישים, גזרתה עדיין מחזיקה, אפילו שנטייה קלה להשמין מסתתרת מתחת לחליפה המעוצבת עמדה מול חלון של סוויטה במלון יוקרתי בתל אביב, לוגמת ליקר אגוזים וחושבת לעצמה:
“נו, תראי לאן הגעתי… גרושה בגיל המעבר, לבד, במלון של זוגות אוהבים. מזל שאני לפחות בסוויטה במלון נמל, ולא באיזה צימר על כביש 2 אחרת זה היה כבר קומי לגמרי.”
היא לא פקפקה: הרומנטיקה נגמרה לפני שני עשורים, יחד עם טריקות הדלתות האחרונות ואחרי שבני הנוער בבית הפסיקו להרעיש. מדי פעם הופיעו גברים תיאורים באתרי ההיכרויות, רמזים לקפה ומהר מאוד דחייה שמביאה לדכדוך אז רינת שכנעה את עצמה שאין לה חשק יותר למלחמות האהבה האלו.
אבל אז הגיע הוא מחזר וירטואלי. שלח הודעות שגרמו ללחיים שלה לבעבע באדום והגב הזדקף מאליו. רינת הייתה מדפיסה את ההודעות ותולה אותן על דלת המקרר רק כדי לזכור ולהתאמץ לא לפתוח אותו בלילה. לפעמים היא תהתה אם הוא משורר בזמנו החופשי, או סתם אדם עם זמן פנוי בשפע.
פתאום נהייתה שוב “רינהלה”. קנתה שמלה שגרמה לחברות בעבודה להתכווץ מקנאה, חזיה שמחירה ככרטיס טיסה ליוון, ואפילו נרשמה לחדר כושר. כל סקוואט לווה בתחושה שגורל העולם על כתפיה.
“אם אמות מחר בגלל הסקוואטים תקברו אותי עם השמלה הזו. שיראה הגרוש מה הוא איבד”, התבדחה במרירות מול חברותיה.
הפגישה יצאה לדרך. מוצלחת מאוד. פרטים אינם לפומבי. מספיק לציין רינת הרגישה צעירה ומאושרת, ופניה במראה חייכו אליה לראשונה מזה שנים.
אך הפגישה השנייה לא יצאה לפועל. קבעו בעיר נמל יפה ואוויר רווי מלח לקצת רומנטיקה נוספת. רינת התכננה, התרגשה. אבל ברגע האחרון הוא חטף התקף לחץ דם ונשארה רינת לבד, עם נוף ים מהחדר ותחושת פספוס. אולי דברים כאלה כבר עוברים פחות חלק בגיל הזה. הגורל מצחקק לעצמו, “ילדה, תדעי מקום.”
ישבה לה רינת מול החלון, כוס הליקר בידה, מנסה לעשות לעצמה סדר בראש:
“נו, יופי. מה אספר לנכדים? ‘סבתא, איפה פגשת את התקופה החדשה שלך?’ ‘בכניסה לנתב”ג, מחכה לאיזה גבר עם כדור נגד לחץ דם.’ רומנטיקה”
בבוקר הלכה לספא והחליטה: “מספיק, שלומית. מעכשיו את החגיגה עושה לעצמך. הולכת עד הסוף.” המטפלת בספא שכנעה אותה שעור הפנים זוהר, רינת השליכה מבט למראה והבינה הזוהר מגיע יותר מהשמן מאשר מהנעורים.
הסיור בעיר היה פלאי. המדריך גבוה, שיער כסוף, קול קטיפה. לצידו התהלכה איזו סבתא נמרצת בטרנינג, אבל רינה שומעת רק אותו. המדריך דיבר על מצור יפו ועל לוחמי ההגנה, ורינת חשבה לעצמה: הגברים נלחמו על ערים, הנשים על תשומת לב. מאזן נשמר מאז ועד היום.
“חובה לטעום שטרודל” שכנע אותה המדריך, הוביל את הקבוצה למאפהייה יפואית והישיר לה מבט שקשה להתעלם ממנו.
השטרודל היה פשוט גן עדן. רינת כמעט והתאהבה פעם שנייה הפעם בתערובת של בצק ותפוחים. “לפחות על שטרודל אפשר לסמוך, על גברים פחות”, לחשה בחיוך.
אחר כך שופינג: תליון ענבר, שמלה טורקיזית שעטפה את גופה כך שאפילו היא קרצה לעצמה במראה. כל כך נועזת, שרינת לא הייתה בטוחה שיש לה אומץ ללבוש אותה אם כי ברור שמדדה בכל זאת.
במטוס חזרה, הביטה דרך החלון העיר נמסה לאיטה, וגם רגשות הרומנטיקה האבודים הלכו ונעלמו.
נו, מי יודע… אולי עוד ייפגשו, ואולי לא. החיים, תודה לאל, לא נגמרים כאן.
היו לה מלתחה חדשה, כמה חופשות עתידיות, ואולי עוד שטרודל אחד או שניים. בין אם עם גבר ובין אם לא.
“ואם לא אז לפחות עם כדור גלידה וניל ליד”, חייכה לעצמה, ועצמה עיניים אל חלומו של לילה תל אביבי.