אני בן 67. כל חיי התנהלו בתוך שגרה קבועה. עבדתי 42 שנה בבנק אותו שולחן, אותו כיסא. יצאתי לפנסיה. אף פעם לא התחתנתי. אין לי ילדים. אני גר לבד באותה דירה ששכרתי כשהייתי בן 28.
אנשים תמיד שאלו אותי:
נו, מתי תתחתן?
אתה לא מרגיש בודד?
מה תעשה כשתהיה זקן?
ותמיד עניתי את אותו הדבר:
יום אחד, כשאמצא את האדם הנכון.
כשיהיה לי יותר זמן.
כשאחסוך עוד קצת כסף.
כש
תמיד הכש.
כשפרשתי לפנסיה חשבתי לעצמי: עכשיו אני אהיה חופשי אטייל, אלמד דברים חדשים, אתחיל לחיות באמת.
אבל הימים חלפו, ואני המשכתי באותו מסלול: מתעורר בבוקר, אוכל ארוחת בוקר, צופה בחדשות, קורא עיתון, עושה קניות, חוזר הביתה, טלוויזיה, ולישון.
לפני שלושה חודשים עברתי תקלה בריאותית. לא משהו חמור, אבל הרופא אמר לי:
אתה בסדר, אבל אתה בן 67. תשמור על עצמך, תזוז יותר, תצא החוצה.
לצאת לאן?
עם מי?
בשבוע שעבר עברתי ליד הגן הציבורי בשכונה שלי. אף פעם לא נכנסתי אליו תמיד רק עברתי לידו. ראיתי גבר בערך בגילי, מצייר עם כן ציור. ניגשתי להתבונן.
הוא צייר את העצים, את האגם, את הברווזים. זה לא היה מושלם, אבל זה היה יפה.
אתה אוהב? שאל בלי להסתובב.
כן, אתה מצייר יפה.
אני לא מצייר יפה, צחק. רק שנה לומד. אבל זה עושה לי טוב. זה משמח אותי.
בגיל שישים ומשהו התחלת לצייר? הופתעתי.
ב-68, ענה. כל החיים אמרתי לעצמי שאני רוצה לצייר. יום אחד קלטתי: למה לא להתחיל עכשיו? כבר בזבזתי 68 שנה על יום אחד. לא אבזבז את מה שנשאר לי.
כל השבוע חשבתי על זה.
אתמול קמתי בבוקר והסתכלתי במראה. גבר בן 67, שמחכה כבר 40 שנה שהחיים יתחילו. מחכה לרגע המושלם. מחכה לבן לוויה. מחכה לא יודע למה.
אתמול נכנסתי לחנות כלי נגינה וקניתי גיטרה. תמיד רציתי לנגן. תמיד אמרתי יום אחד.
נרשמתי גם לחוג איטלקית. תמיד חלמתי לנסוע לאיטליה, אבל תמיד חשבתי לעצמי מה הטעם לנסוע לבד?
וקניתי לעצמי כרטיס טיסה לרומא, לעוד ארבעה חודשים. כן, לבד. וזה בסדר גמור.
היום התאמנתי שעה על הגיטרה. זה נשמע זוועה. האצבעות לא זזות כמו שרציתי. אבל צחקתי לעצמי מכל הרעש שהיה לי בדירה.
והבנתי: 67 שנה חיכיתי לאישור ממישהו, או לתנאים הנכונים, כדי להתחיל לחיות. חיכיתי לבת הזוג המושלמת, למומנטום, לזמן הנכון.
אבל אף אחד בעולם לא יבוא וייתן לי אישור כזה. אף אחד לא ידפוק לי על הדלת ויגיד: עכשיו מותר לך להיות מאושר.
אני בן 67. אולי נשארו לי עוד 10 שנים, אולי 20, אולי פחות. אבל השנים האלה אני מתכוון לחיות אותן. אנגן גרוע על הגיטרה. אדבר איטלקית איומה. אצייר ציורים לא יפים. אסע לבד ואולי גם אלך לאיבוד.
וזה יהיה נהדר.
כי בסוף, אני לא רוצה לזכור את כל מה שלא עשיתי בגלל שחיכיתי לרגע המושלם. אני רוצה לזכור שניסיתי. שחייתי. שהייתי מאושר בדרכי שלי.
לא צריך חברה כדי להתחיל לחיות.
לא חייבים להיות צעירים.
לא חייבים להיות טובים במשהו כדי ליהנות ממנו.
צריך רק להחליט שהיום זה היום.
