אני בן 63 ונושא איתי סוד כבר 40 שנה.
את אשתי הכרתי באוניברסיטת תל־אביב. היא למדה רפואה, ואני למדתי הנדסה. התאהבנו עד מעל הראש. התחתנו בגיל 23 צעירים, מלאי חלומות ותקווה.
שנתיים אחרי החתונה היא נכנסה להריון. היינו בעננים מאושר. אבל בחודש השביעי, איבדנו את התינוק. סיבוכים בלידה. הרופאים אמרו שככל הנראה לא תוכל להיכנס להריון שוב.
היא נפלה לדיכאון עמוק. הפסיקה לדבר, לא אכלה, לא יצאה מהבית. האשימה את עצמה. חזרה ואמרה שהיא אשה חסרת תועלת, שהרסה אותי, שמגיע לי אישה שתוכל להקים איתי משפחה.
יום אחד חזרתי מהעבודה לביתנו בחולון ומצאתי מזוודה בסלון. היא ישבה על הספה, עיניה אדומות.
“אני הולכת,” אמרה.
“אתה צריך להיות עם אישה שתוכל להביא לך ילדים. זה לא מגיע לך.”
מה שעשיתי באותו יום שינה הכל.
כרעתי ברך מולה ואמרתי לה:
“לא התחתנתי איתך בגלל הילדים שאולי תביאי לי. התחתנתי איתך כי את את. אם יהיו לנו ילדים נהדר, ואם לא גם בסדר. לא אתן לעצמי לאבד אותך.”
בכינו כל הלילה, חיבוקים. היא פרקה את המזוודה.
שלושה חודשים אחר כך, הלכנו לבית הילדים של עמותה ביפו. שם פגשנו ילד בן ארבע, שאף אחד לא רצה לאמץ כי היה לו קושי התנהגותי. הוא הביט בנו, מלא פחד וכעס.
הבאנו אותו הביתה.
השנים הראשונות היו גיהנום. התקפי זעם, צרחות, לילות בלי שינה. הילד עבר הרבה ולא סמך על איש.
אשתי, עינת, מעולם לא ויתרה. חיבקה אותו גם כשדחף אותה ממנה. הקריאה לו סיפורים גם כשצעק שלא רוצה. בישלה לו את האוכל האהוב עליו, גם כשטרק את הצלחת על הרצפה.
אני בעצמי רציתי לוותר אינספור פעמים. אבל הסתכלתי על הסבלנות האין־סופית שלה ונשארתי.
חמש שנים חלפו. הילד היה בן תשע.
יום אחד חזרתי מהעבודה והבית היה דומם. נכנסתי למטבח וראיתי משהו שלא אשכח לעולם.
הוא ישב על ברכיה, ראשו נשען על החזה שלה, והיא ליטפה את שערו. עיניו היו עצומות, רגועות.
“אמא,” הוא לחש,
“תעשי לי את הבורקסים המיוחדים שרק את יודעת?”
היא הביטה בי, עיניה דומעות. זו הייתה הפעם הראשונה שקרא לה “אמא”.
היום הוא בן 44. מורה בבית־ספר יסודי. אבא לשלושה ילדים. גר שתי רחובות מאיתנו וכל יום שישי מגיע עם המשפחה שלו לארוחת ערב.
לפני חודש, ביום ההולדת שלי, הגיש לי מעטפה. בפנים היה מכתב:
“אבא, מעולם לא אמרתי את זה בקול, אבל אני חושב על זה כל יום: תודה שלא החזרת אותי. תודה שנשארת כל אותם אלפי פעמים כשהייתי בלתי נסבל. תודה שבחרת בי, כשהייתי הילד שאף אחד לא רצה. אין לנו דם משותף, אבל יש לי את שם המשפחה שלך, את הדוגמה שלך ואת האהבה שלך. זה כל מה שאני צריך. אוהב אותך.”
באותו ערב עינת חיבקה אותי ואמרה:
“לפעמים אני חושבת שאם הייתי יכולה ללדת, לא היינו פוגשים אותו לעולם. ואני לא מסוגלת לדמיין את החיים בלעדיו.”
ואני גם לא.
משפחה, למדתי, היא לא תמיד מה שתכננת. לפעמים היא המתנה שהחיים נותנים לך, דווקא כשאתה הכי פחות מוכן.
