אני בן שישים ושלוש ונושא עמי סוד כבר ארבעים שנים.
את אשתי, רחל, הכרתי באוניברסיטת תל אביב. היא למדה רפואה, ואני למדתי הנדסה. התאהבנו עד כלות. התחתנו בגיל עשרים ושלוש צעירים מלאי תקווה.
שנתיים אחרי החתונה, רחל נכנסה להריון. היינו בעננים. אבל בחודש השביעי, איבדנו את התינוק. היו סיבוכים. הרופאים אמרו שרחל לא תוכל להיכנס להריון שוב.
העולם שלה התמוטט. היא שקעה בדיכאון עמוק לא דיברה, לא אכלה, לא יצאה החוצה. היא האשימה את עצמה. לפעמים אמרה לי שהיא אשה חסרת ערך, שהיא אכזבה אותי, שמגיע לי אשה שתביא לי ילדים.
יום אחד חזרתי מהעבודה וראיתי מזוודה מונחת בסלון. רחל ישבה שם עם עיניים נפוחות מבכי.
אני הולכת, אמרה בלחש,
לך אל מישהי שתוכל להוליד לך ילדים. זה לא הוגן כלפיך.
מה שעשיתי באותו יום שינה הכל.
כרעתי ברך לפניה ואמרתי:
לא התחתנתי איתך בגלל הילדים שאולי תביאי לי. התחתנתי איתך בגלל שאת את. אם יהיו לנו ילדים איזה יופי. ואם לא גם טוב. אני לא מוותר עליך.
בכינו יחד כל הלילה, חיבקתי אותה חזק. בבוקר, היא החזירה את הבגדים לארון.
שלושה חודשים אחר כך, ביקרנו בבית הילדים בירושלים. שם פגשנו ילד בן ארבע בשם עדי ילד שאף אחד לא רצה לאמץ, כי אמרו שיש לו קשיים בהתנהגות. הוא הביט עלינו בחשדנות, כאילו מתגונן מפני העולם.
לקחנו אותו הביתה.
השנים הראשונות היו קשות מאוד. התקפי זעם, צעקות, לילות ללא שינה. עדי חווה יותר מדי בגילו הצעיר ולא האמין באף אחד.
רחל לא נשברה. היא חיבקה אותו גם כשהוא הדף אותה. קראה לו סיפורים, גם כשהוא צרח שהוא לא רוצה. בישלה לו את המאכלים הכי אהובים עליו לעיתים קרובות הם מצאו עצמם על הרצפה, לא בצלחת.
אני עצמי רציתי לוותר מאות פעמים. אבל הסתכלתי על הסבלנות האינסופית של רחל ונשארתי.
חמש שנים חלפו. עדי היה בן תשע.
יום אחד, חזרתי מעבודה והבית היה שקט מהרגיל. נכנסתי למטבח וראיתי מחזה שלא אשכח לעולם: עדי ישב על הברכיים של רחל, ראשו מונח על החזה שלה, והיא ליטפה לו את השיער. עיניו עצומות, שלוות.
אמא, הוא לחש,
תכיני לי בבקשה את הלחם והשוקולד שרק את יודעת?
רחל הרימה עיניים דומעות אליי. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא קרא לה אמא.
היום עדי בן ארבעים וארבע, מורה בבית ספר יסודי, אב לשלושה, גר שתי רחובות מאיתנו ודואג להגיע כל שבת לארוחת צהריים עם המשפחה.
לפני חודש, ביום הולדתי, קיבלתי ממנו מעטפה. בפנים היה מכתב:
אבא, אף פעם לא אמרתי לך, אבל אני חושב על זה כל יום: תודה שלא החזרת אותי. תודה שנשארת איתי גם כשהייתי בלתי נסבל. תודה שבחרת בי, כשהייתי הילד שאף אחד לא רצה. אין לנו את אותו הדם, אבל יש לי את שם המשפחה שלך, את הדוגמה האישית שלך ואת אהבתך. זה יותר ממספיק. אוהב אותך.
באותו ערב רחל חיבקה אותי ולחשה:
לפעמים אני חושבת שאילו הייתי יכולה ללדת, מעולם לא היינו פוגשים את עדי. ואני לא מסוגלת לדמיין את החיים בלעדיו.
גם אני לא.
משפחה היא לא תמיד מה שדמיינת. לפעמים היא המתנה שהחיים נותנים לך בדיוק כשאתה הכי לא מצפה. ערכה של משפחה נמדד באהבה, בקבלה ובהתמדה לא בדם, אלא בלב.
