אני בן 63 ונושא איתי סוד כבר 40 שנה: איך אהבת חיי וכמעט אובדן גרמו לנו לאמץ ילד שאף אחד לא רצה—והמשפ…

אני בן 63 וכבר ארבעים שנה אני נושא סוד בלבי
את נעה, אשתי, הכרתי באוניברסיטת תל אביב. היא למדה רפואה, אני למדתי הנדסה. התאהבנו מעל הראש. התחתנו כשהיינו בני 23 צעירים מלאים חלומות.
שנתיים אחרי החתונה היא נכנסה להריון. היינו בעננים. אבל בחודש השביעי איבדנו את התינוק. סיבוכים. הרופאים אמרו שלא תוכל להיכנס להריון שוב.
נעה נפלה לדיכאון קשה. הפסיקה לדבר, לא אכלה, לא רצתה לצאת מהבית. כל הזמן האשימה את עצמה. טענה שהיא אשתו כושלת, שפישלה איתי, שמגיע לי מישהי שתוכל להקים איתי משפחה.
יום אחד, כשחזרתי מהעבודה, מצאתי מזוודה באמצע הסלון. נעה ישבה על הספה, עיניה נפוחות מבכי.
“אני עוזבת,” אמרה בשקט.
“אתה צריך אישה שתוכל להעניק לך ילדים, זה לא הוגן מה שעבר עלינו.”
מה שעשיתי באותו רגע שינה הכול.
כרעתי ברך מולה ואמרתי:
“לא התחתנתי איתך בגלל ילדים שיכולים להיות לנו התחתנתי איתך בגללך. אם יהיו נהדר. ואם לא אני אעמוד בזה. אני לא מוותר עלייך.”
בכינו כל הלילה, מחובקים. נעה פרקה את המזוודה.
שלושה חודשים אחרי זה הלכנו לבית ילדים בירושלים. שם פגשנו ילד בן ארבע שאיש לא רצה לאמץ היו לו קשיים התנהגותיים. הוא הביט בנו במבט מלא חשש וכעס.
הבאנו אותו אלינו הביתה.
השנים הראשונות היו גיהנום. התקפי זעם, לילות לבנים, בכי בלתי פוסק. הילד עבר המון ולא האמין לאף אחד.
אבל נעה לא ויתרה אף פעם. היא חיבקה אותו גם כשהוא דחף אותה, קרצה לו סיפור לפני השינה גם כשהוא צעק שלא רוצה, ובישלה לו מאכלים שהוא אוהב גם כשהוא השליך הכול לרצפה.
אני בעצמי רציתי לוותר אינספור פעמים. אבל כשראיתי את הסבלנות הבלתי נדלית שלה נשארתי.
חמש שנים עברו. הילד כבר היה בן תשע.
יום אחד, חזרתי מהעבודה והבית היה דומם מהרגיל. נכנסתי למטבח ונחרט לי בזיכרון מראה שלא אשכח לעולם.
הוא ישב על ברכיה, ראשו נשען על חזהּ, והיא ליטפה אותו בשיער. עיניו היו עצומות, והוא היה רגוע.
“אמא,” לחש,
“את יכולה להכין לי את הבורקסים שרק את יודעת?”,
נעה הביטה בי בעיניים דומעות. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא קרא לה “אמא”.
היום הוא בן 44. מורה בבית ספר יסודי. יש לו שלושה ילדים משלו. הוא גר שתי דקות מאיתנו ותמיד מגיע לארוחת צהריים משפחתית בכל יום שישי.
חודש שעבר, ביום ההולדת שלי, הוא הגיש לי מעטפה.
בתוכה היה מכתב:
“אבא, אולי לא אמרתי לך אף פעם, אבל אני חושב על זה כל יום: תודה שלא ויתרת עליי. תודה שנשארת גם באלף הפעמים שהייתי בלתי נסבל. תודה שבחרת בי הייתי אז ילד שאף אחד לא רצה. אין לנו דם משותף, אבל השם שלך, הדוגמה שלך והאהבה שלך, הם כל מה שאני צריך. אני אוהב אותך.”
באותו ערב נעה חיבקה אותי ואמרה:
“לפעמים אני חושבת שאם הייתי מביאה ילדים ביולוגיים, אולי לא היינו פוגשים אותו אף פעם ואני לא מסוגלת לחשוב על החיים שלנו בלעדיו.”
גם אני לא.
משפחה היא לא תמיד מה שתכננת. לפעמים, היא פשוט מתנה שהחיים נותנים ברגעים הכי לא צפויים.