אני בן 47. חמש עשרה שנה עבדתי כנהג אישי של סמנכ”ל בכיר בחברת טכנולוגיה גדולה. לאורך כל הדרך הוא התייחס אליי בהגינות: שכר מצוין, בונוסים, הטבות סוציאליות ואפילו תגמולים נוספים – הסעתי אותו לכל מקום: לפגישות, לשדה התעופה, לארוחות ערב עסקיות ולאירועים משפחתיים. בזכות העבודה הזו המשפחה שלי חייתה בשקט – הצלחתי לממן חינוך לשלושת ילדיי, קניתי בית קטן במשכנתא ומעולם לא חסר לנו דבר. ביום שלישי האחרון נדרשתי להסיע אותו לפגישה סופר חשובה במלון יוקרתי. כמו תמיד – חליפה נקייה, רכב מוכן, הגעתי בזמן. בדרך הדגיש עד כמה הפגישה חשובה, ושיהיו נוכחים גם אורחים מחו”ל; ביקש שאמתין לו עד שיסיים, גם אם זה ייקח שעות. לא הייתה לי בעיה. הוא נכנס בבוקר – ואני נשארתי ברכב. עבר הצהריים, הגיע הערב, שלחתי לו הודעה והוא השיב: “הכול אחלה. תן לי עוד שעה.” נהיה חושך. נהייתי רעב, אבל לא זזתי – לא רציתי שיבוא ולא אמצא אותי. בשמונה וחצי בלילה הוא יצא מהמלון עם אנשי הפגישה, כולם מחייכים. ירדתי מיד ופתחתי להם את הדלת. הוא אמר שאסיע אותם לארוחת ערב. בדרך הם דיברו באנגלית. במשך השנים למדתי אנגלית בלילות, בשביל להתקדם, אף פעם לא אמרתי לו את זה – אבל הבנתי כל מילה. אחד האורחים שאל אם הנהג חיכה כל היום, ואמר שזו מסירות מדהימה. הבוס שלי צחק ואמר משפט שחתך לי את הלב: “על זה אני משלם לו. הוא בסך הכול נהג. אין לו מה לעשות בחיים.” כולם צחקו. הרגשתי גוש בגרון, אבל המשכתי לנהוג כאילו לא שמעתי. כשהגענו למסעדה, ביקש שאלך לאכול משהו ואחזור תוך שעתיים. הסכמתי. ישבתי בפינת אוכל סמוכה – והמילים נשארו להדהד בראשי: “בסך הכול נהג.” חמש עשרה שנה של נאמנות, השכמה מוקדמת, שעות של המתנה – וכל מה שאני בשבילו זה רק “נהג”? אחרי שעתיים החזרתי אותם, הוא היה מרוצה – הפגישה הצליחה. למחרת הגעתי אליו כרגיל. כשהתיישב, השארתי לידו את מכתב ההתפטרות שלי. הוא הופתע, שאל מה קרה. אמרתי שאני מתפטר – בכבוד, בנחישות. שאל אם זה בגלל הכסף, הציע לי העלאה יפה. עניתי שזה לא הכסף – הגיע זמן למצוא מקום אחר. התעקש לדעת למה. כשהגענו לרמזור הסתכלתי עליו ואמרתי: “אתמול בערב קראת לי ‘סתם נהג’, שאין לי מה לעשות. אולי אתה צודק – לגביך. אבל אני רוצה לעבוד איפה שמכבדים אותי.” הוא החוויר. ניסה להתנצל ואמר שלא התכוון. אמרתי שאני מבין, אבל אחרי חמש עשרה שנה – זה מספיק ברור. מגיע לי שיעבדו איתי במקום שמעריכים אותי. במשרד התחנן שאשאר, הציע שוב שדרוג. סירבתי. אמרתי שאשלים הודעה מוקדמת ואלך. היום אני בעבודה חדשה. הציעו לי תפקיד כמתאם – לא כנהג – עם שכר גבוה יותר, משרד וחיים מאורגנים. המנהל החדש אמר שמעריך אנשים נאמנים ועובדים קשה. הסכמתי מיד. מאוחר יותר קיבלתי הודעה מהבוס הקודם: כתב שטעה, שהייתי הרבה מעבר לנהג – הייתי אדם שהוא סומך עליו. הוא ביקש סליחה. עד היום לא עניתי. כעת, בעבודה החדשה, אני מרגיש מוערך – אבל עדיין שואל את עצמי: פעלתי נכון או הגזמתי? אולי הייתי צריך לתת עוד הזדמנות? לפעמים מספיק משפט אחד של חמש שניות כדי לקלקל מערכת יחסים של חמש עשרה שנה. מה דעתכם – עשיתי נכון?

Life Lessons

הייתי אז בן ארבעים ושבע. כבר חמש עשרה שנה עבדתי כנהג אישי של מנכ”ל בכיר בחברת הייטק גדולה בתל אביב. לאורך כל השנים האלו הוא התייחס אליי בהגינות: שכר הוגן, בונוסים, תנאים סוציאליים, ואפילו מענקים פה ושם. נסעתי איתו לכל מקום לפגישות, לנמל התעופה בן גוריון, לארוחות ערב עסקיות ואירועים משפחתיים.

בזכות העבודה הזו חייתה משפחתי בשקט ובכבוד. שלושת ילדיי למדו בבתי ספר טובים, לקחתי משכנתא על בית קטן ביישוב במרכז, ומעולם לא חסר לנו דבר.

זוכר יום שלישי מסוים הייתי צריך להסיע אותו לפגישה מאוד חשובה במלון יוקרתי בירושלים. כמו תמיד, הייתי מגוהץ, הרכב מבריק, הגעתי בדיוק בזמן. בדרך הסביר לי שהפגישה קריטית ושהאורחים מגיעים מחו”ל, וביקש שאמתין בחניון כי זה עלול להימשך הרבה.

אמרתי שאין בעיה, אחכה כל הזמן שיידרש.
הפגישה התחילה בבוקר. נשארתי ברכב. חלף הצהריים, הגיע הערב, והוא לא יצא עדין. שלחתי לו הודעה: האם הכל בסדר, האם הוא צריך משהו. ענה: הכל מושלם, רק שאמתין עוד שעה.

השעה כבר הייתה שמונה וחצי. רעב כבר הציק לי, אבל לא זזתי לא רציתי שייצא ולא ימצא אותי. פתאום ראיתי אותו יוצא מהמלון, עם האורחים מהפגישה. כולם צחקו ונראו מרוצים. זינקתי לפתוח את הדלת.

ביקש שאסיע את כולם לארוחת ערב. עניתי בנימוס ונסענו.

בדרך שוחחו האורחים באנגלית. למדתי אנגלית אחרי שעות העבודה במשך השנים, אף שמעולם לא סיפרתי לו. הבנתי כל מילה.

בשלב מסוים, אחד האורחים שאל אם הנהג המתין כל היום ואמר שזה מעיד על מסירות רבה.
המנהל שלי צחק וענה:
“על זה אני משלם לו. הוא רק נהג. אין לו משהו חשוב יותר לעשות.”
כולם צחקו.

משהו בי נשבר. הרגשתי מחנק בגרון, אבל שמרתי על איפוק והמשכתי לנהוג.
כשהגענו, אמר שהארוחה תימשך זמן רב ושאלך לאכול משהו, ואחזור בעוד שעתיים. הסכמתי בקור רוח.

נכנסתי לקיוסק סמוך, אכלתי פלאפל אך המילים הדהדו בראשי: “רק נהג.”
חמש עשרה שנה של נאמנות, השכמה מוקדמת, המתנה אין סופית וזו ההערכה?

שבתי אחרי שעתיים, החזרתי אותם, והפעם הוא נראה שבע רצון הפגישה הצליחה.
למחרת באתי כרגיל. נכנס, בירך אותי, וביקש לנסוע למשרד.
השארתי לו מכתב התפטרות במושב לידו.

הביט, התבלבל ושאל מה זה.
אמרתי שאני מתפטר בכבוד אך בנחישות.
הופתע, שאל אם אני רוצה תוספת שכר, או קרה משהו.
עניתי שזה לא עניין של כסף הגיע זמני להמשיך הלאה.

התעקש לדעת מהי הסיבה האמיתית. כשרמזור עצר אותנו, הסתובבתי אליו ואמרתי מה שמעולם לא העזתי:
“אתמול קראת לי ‘רק נהג, שאין לו דבר טוב יותר לעשות.’
אולי בעיניך זה כך. אבל אני חושב שמגיע לי לעבוד במקום שמעריכים אותי באמת.”
ראיתי איך החיוור.

ניסה לתרץ, אמר שזה היה פליטת פה.
אמרתי שאני מבין, אבל חמש עשרה שנה זה ברור מספיק.
מגיע לי לעבוד במקום שיראה אותי.
בכניסה למשרד ביקש שאשקול, הציע תוספת משמעותית. סירבתי, הודעתי שאעבוד את תקופת ההודעה מראש ואעזוב.

היום האחרון היה קשה. שוב ניסה להשאיר אותי בתנאים טובים אפילו יותר.
לא הסכמתי החלטתי לדרך חדשה.

היום אני במקום אחר. קיבלתי הצעה: לא נהג מתאם לוגיסטי, משרד פרטי, שעות קבועות, שכר טוב יותר.
אמר לי המנהל החדש “אני מעריך אנשים נאמנים ועקביים כמוך.”

נעניתי ללא היסוס.
לאחר זמן, קיבלתי הודעה מהבוס הישן:
הוא כתב שטעה, שהייתי יותר מנהג הייתי האיש שעליו סמך. ביקש שאת forgiven אותו.

עד היום לא עניתי.
במקום החדש אני מוערך, וטוב לי אך לפעמים עולה בי מחשבה:
האם עשיתי נכון? אולי הייתי צריך לסלוח?

לפעמים, מילה שנזרקת בין רגע, יכולה לשבור אמון שבנוי על שנים.
ומה אתם חושבים צדקתי, או אולי הגזמתי?

Rate article
Add a comment

six + sixteen =