אני בן 47. במשך 15 שנים עבדתי כנהג אישי של מנכ”ל בכיר בחברת הייטק גדולה בתל אביב. כל השנים הוא התייחס אליי בהגינות השכר היה גבוה, קיבלתי את כל ההטבות המגיעות לי, בונוסים ואפילו מתנות בחגים. נהגתי לקחת אותו לכל מקום לפגישות עסקיות, אל נתב”ג, לארוחות ערב עם שותפים ולארועים משפחתיים.
בזכות העבודה הזאת, המשפחה שלי חיה ברווחה. הצלחתי לממן לשלושת הילדים שלי לימודים טובים, רכשתי לנו דירה קטנה בבת ים במשכנתא, ומעולם לא חסר לנו כלום.
בשבוע שעבר, ביום שלישי, הייתי אמור להסיע את הבוס לפגישה חשובה מאוד במלון יוקרתי בהרצליה. כמו תמיד חליפה מגוהצת, הרכב נקי ומוכן, והגעתי בדיוק בזמן.
בדרך עדכן אותי שמדובר בפגישה קריטית, ושהולכים להיות נוכחים גם אורחים מחו”ל. הוא ביקש שאמתין לו בחניה, כי הפגישה עלולה להימשך הרבה זמן. הבטחתי לו שאין בעיה, שאחכה גם אם זה ייקח שעות.
הפגישה התחילה בבוקר. נשארתי ברכב. חלף הצהריים, אחריו אחר הצהריים, והוא עדיין לא יצא. שלחתי לו הודעה לשאול אם הכל בסדר ואם הוא צריך משהו. הוא ענה שהכל מתקדם מצוין, ושאחכה לו עוד שעה.
נהיה ערב. הייתי רעב, אבל לא רציתי לזוז מהרכב, כדי שהוא לא ייצא ולא ימצא אותי שם.
סביבות שמונה וחצי בערב, ראיתי אותו יוצא מהמלון, מלווה באורחים מהפגישה. כולם צחקו ונראו מרוצים. מיהרתי לצאת ולפתוח להם את הדלת.
הוא ביקש שאסיע אותם לארוחת ערב. הנהנתי אדיב ויצאנו לדרך.
במהלך הנסיעה האורחים דיברו באנגלית. לאורך השנים למדתי אנגלית בשעות הפנאי, כדי להתקדם, אבל מעולם לא הזכרתי זאת בעבודה. הבנתי כל מילה.
בשלב מסוים אחד מהם שאל אם הנהג באמת חיכה כל היום ואמר שזה מראה על מסירות מרשימה.
הבוס שלי צחק וענה משהו שחתך לי את הלב: “זה מה שאני משלם לו עליו. הוא רק נהג. אין לו משהו טוב יותר לעשות.”
כולם צחקו.
הרגשתי גוש בגרון, אבל התאפקתי. המשכתי לנסוע כאילו לא שמעתי מאום.
כשהגענו ליעד, הוא הסביר שהארוחה תימשך זמן רב, והציע שאלך לאכול משהו, ושאחזור בעוד שעתיים. הנהנתי בשקט.
ניגשתי לדוכן אוכל רחוב בסביבה, אבל לא הצלחתי להירגע מהמילים שעדיין הדהדו בראשי: “רק נהג.”
חמש עשרה שנים של נאמנות, השכמות מוקדמות, המתנה אינסופית… וכל זה בעיניו מסתכם ב”רק נהג”?
כעבור שעתיים חזרתי, הבאתי אותם בחזרה למלון. הוא היה מרוצה הפגישה הייתה הצלחה.
למחרת הגעתי כרגיל. כשהתיישב ברכב בירך אותי, וביקש לנסוע למשרד.
הנחתי לידו על המושב מכתב התפטרות.
הוא הביט במכתב בתדהמה ושאל מה זה.
אמרתי לו שאני מתפטר בכבוד, אבל בהחלטיות.
הופתע. שאל אם אני רוצה העלאה, אם קרה משהו.
עניתי שזה לא הכסף, אלא הזמן שלי להתקדם הלאה.
הפציר לדעת את הסיבה האמיתית. בעצירה ברמזור הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי שבערב קודם קרא לי “רק נהג”, כאילו אין לי מה לעשות בחיים. ושהוא אולי רואה אותי כך אך אני ראוי לעבוד במקום שמעריכים אותי.
הוא החוויר.
ניסה להתנצל, אמר שזה היה פליטת פה לא רצינית.
אמרתי לו שאני מבין, אבל אחרי 15 שנה זה היה מדויק מדי, ואני מרשה לעצמי לבחור מקום עבודה שבו יעריכו אותי.
במשרד ניסה לשכנע אותי לחזור, הציע העלאה משמעותית. סירבתי. הודעתי שאשאר רק עד סוף החודש.
היום האחרון שלי עבר כבד הוא לא הרפה והציע עוד תנאים, אבל כבר הייתי סגור על עצמי.
היום אני עובד במקום חדש. פנו אליי והציעו לי משרת רכז, לא נהג עם שכר גבוה יותר, משרד משלי ושעות עבודה קבועות. המנהל אמר שרוצה סביבו אנשים נאמנים שעובדים מהלב.
קיבלתי בלי היסוס.
בהמשך קיבלתי הודעה מהבוס הקודם. הוא התנצל, אמר שטעה, שראוי להעריך אותי יותר, ושסמך עליי מאוד. ביקש סליחה.
עדיין לא השבתי לו.
כיום אני מתמלא סיפוק בעבודה החדשה, מרגיש שמכירים בערכי. לפעמים אני שואל את עצמי האם פעלתי נכון? האם היה מקום לסליחה?
לפעמים משפט בודד, שנאמר בחמש שניות, יכול לרסק יחסים ונאמנות שנמשכו שנים ארוכות.
ומה אתם הייתם עושים במקומי? האם הייתי צריך להבליג או בעצם זאת הייתה הדרך למצוא את המקום שבו באמת יכירו בי?
כי בסוף, ההערכה העצמית שלך שווה יותר מכל העלאה.
