יש אנשים שבאים אליך הביתה ושוכחים שהם בעצם אורחים. הם מתנהגים כאילו הבית שלהם, מחלקים עצות וסגנון, וממש לא ממהרים ללכת הביתה.
פעם הייתי מאוד מארחת אשת אירוח אמיתית, אמונה כמו דודה חנה מפתח תקווה, אבל זה נגמר מהר. ברגע שעברתי את גיל הארבעים, הפסקתי להזמין אנשים אלי לחלוטין. למען האמת, למה בכלל שארצה? זה פשוט מתיש לקבל כאלו אורחים.
את יום ההולדת האחרון שלי חגגתי במסעדה, וזה שינה לי את החיים עכשיו רק שם חוגגת. ולמה? אסביר: לערוך מסיבה בבית עולה המון שקלים חדשים. אפילו לארגן ארוחת ערב פשוטה בבית גורם לארנק לבכות. ובכל מה שנוגע להרמת חג פסח או ראש השנה בבית, זה כבר סכום שאפשר לטוס איתו לחו”ל. האורחים הרי מביאים מתנות סמליות הכל יקר, כולם חוסכים. ואז הם גם נשארים עד לא מאוחר, כאילו הספה שלי הוטל נופש. אני בכלל רוצה לנוח, לא למצוא את עצמי שוטפת הרים של כלים ומקרצפת את הבלאגן בעשר בלילה.
לא מחכה לאף אחד בין ארבע הקירות שלי. מנקה ומבשלת כשנוח לי. פעם הייתי עייפה ודכאה אחרי ערב החג בביתי, ועכשיו? אחרי סעודת חג טובה במסעדה, אני יכולה לקחת מקלחת טובה וללכת לישון מוקדם. איזה תענוג.
יש לי הרבה זמן פנוי, ואני משקיעה אותו בחוכמה. אם חברה קופצת לכוס תה, מצוין, ואם אין עוגה על השולחן שתסתפק בביסקוויטים משק”ם. כבר אין לי סבלנות להתייפות בשביל אף אחד. אם מתחשק לי לנוח, אני פשוט מציינת בנימוס: “טוב יקרה, הילד שלי צריך לישון, אולי תזוזי?” נכון, אולי לא הכי יפה, אבל הבריאות שלי קודמת לכל. אני קודם כל דואגת לעצמי.
הכי מעניין אלה שתמיד מתארחים אצל אחרים, כמעט אף פעם לא מזמינים אורחים לבית שלהם. נוח להם לבלות אצלך, לחגוג על חשבונך, ולא להזיע בשום ניקיון או מטבח.
אתם מארחים אורחים? אתם יכולים לקרוא לעצמכם אנשי אירוח?
