אני זוכר שהייתי בן ארבעים וחמש, ובימים ההם איני עוד מזמין אורחים לביתי.
פעם היו אנשים שמגיעים לביקור ושוכחים שהם אורחים בלבד הם חודרים לתוך הבית בלי נימוס, נותנים הוראות ומסירים את דרכם רק כשיצאו.
בימים שלפני שהגעתי לגיל ארבעים, הייתי ידוע כאדם האוהב לארח, אבל ברגע שהגעתי לגיל זה חשבתי שצריך לשנות גישה. אחרי שנחתתי על ארבעים וארבע, החלטתי שלא אקרא עוד לאורחים לביתי. למה? כי קיבלתי שהעומס וההפרעה שבאורחים אינם שווים את המאמץ.
במקום לחגוג את יומולדת האחרון שלי בבית, הלכתי למסעדת “המרינה” בתל אביב, ושם אכלתי במשלוח של נעים. מאז, הצלחתי למצוא שם נחמה ואני ממשיך לעשות זאת עד היום.
הקיום של מסיבת בית הוא הוצאה ניכרת. אפילו ארוחת ערב פשוטה דורשת תקציב של כמה מאות שקלים חדשים, ובמיוחד כשמדובר בחגיגת חנוכה, ההוצאה יכולה להיכנס למאות אלפי שקלים. האורחים מביאים מתנות צנועות, שכן התקופות קשות, ואז נשארים עד לשעות הלילה המאוחרות. אני רוצה לנוח, לא לשטוף ערימת כלים ולנקות אחרי כולם.
כעת, אני יושב בדירתי בירושלים וממתין למישהו. אני מנקה ומבשל רק כשיש לי חשק. לפני, אחרי מסיבות חנוכה, הייתי מרגיש עייף ומדוכא. היום, אחרי החג, אני מקבל זמן למקלחת ולהתפרנס מוקדם במיטה.
יש לי זמן פנוי רב, ואני מנצל אותו בתבונה. חברים יכולים לבוא לקפה, ואני לא מודאג אם אין לי סוכר או עוגיות. מעכשיו, אני יכול להביע את מחשבותי בחופשיות. כשאני רוצה להירגע, אני מצביע על הפתח. אולי זה לא נראה יפה, אבל אינני מתעסק בזה. רווחתי האישית עומדת במרכז.
הדבר המפתיע הוא שאנשים שאוהבים לבקר בבתי אחרים, לעיתים קרובות לא מזמינים אף אחד לביתם. עבורם יותר נוח לארח מישהו מבלי להצטרך לנקות ולבשל.
האם ברצונך לקבל אורחים? האם אתה יכול לקרוא לעצמך אדם מארח? זו השאלה שאני עדיין שואל את עצמי, כשאני מביט אל עבר העבר.
