אני בן 41 ומעולם לא בגדתי באשתי. אבל לפני שהכרתי אותה, לא הייתי ממש מלאך – אף פעם לא הייתה לי חברה רצינית, והייתי חופשי וחייתי כמו גבר חופשי

אני זוכר את התקופה ההיא, לפני שנים רבות, כשעוד הייתי בחור צעיר בן ארבעים ואחת מעולם לא בגדתי באשתי. אבל לפני שהכרתי אותה, החיים שלי היו שונים מאוד. לא הייתי קדוש. אף פעם לא הייתה לי חברה רצינית, חייתי כמו רווק אמיתי בתל אביב: פעם עם זאת, פעם עם אחרת, פגישות בימי שישי, מסיבות בשבת. אף אחד לא חיפש ממני הסברים, כי לא הבטחתי דבר לאף אחת.
עבדתי במוסך חשמל ברחוב דיזנגוף והשתכרתי יפה שקל ישראלי אחד לא חסר לי. אחרי העבודה הייתי יוצא עם חברים לפאב בשוק הכרמל, למועדונים ביפו, ימי הולדת בדירה שכורה. לפעמים הייתי מבלה עם מישהי בלילה, ובבוקר מתעורר ועוזב בלי להשאיר סימן. לא בגלל שהייתי רע, אלא כי לא חיפשתי קשר אמיתי. תמיד אמרתי שזוגיות היא לא בשבילי.
אבל כל זה השתנה כשהכרתי את אשתי. זה היה בבית החולים איכילוב, שם הייתה מתמחה בסיעוד. הגעתי לבדוק תקלה בחשמל, והיא ביקשה ממני עזרה עם שקע שבור. התחלנו לדבר, היא שאלה לשם שלי אמרתי לה “עומרי”, שאלתי לשלה היא אמרה “נעמה”. שנינו צחקנו, ובסוף המשמרת היא נתנה לי את מספר הטלפון שלה. כבר באותו ערב שלחתי לה הודעה, בניגוד להרגלי בלי פלרטוט ובלי ביטחון, עם פרפרים בבטן כמו תלמיד תיכון.
הדייטים הראשונים שלנו היו פשוטים: טיולים בפארק הירקון, גלידה בגשר הירקון, בורקס בסוף היום. לאט לאט שמתי לב שאני מתעלם משאר הנשים לא כי היא דרשה, אלא כי פשוט לא רציתי להקדיש תשומת לב לאף אחת אחרת. ידעתי שנעמה היא לא “עוד אחת”.
בערב שביקשתי ממנה להיות חברה שלי, אמרתי לה בכנות: “אם מתחילים, זה עד הסוף. אני לא רוצה חצאי דברים.” היא הסתכלה עלי ברצינות וענתה: “אני לא חולקת.” ואני אמרתי: “גם אני לא.” מאז הבנתי שנאמנות היא לא רק לוותר על נשים אחרות, אלא לשמור על ההבטחה שלך.
התחתנו בלי הרבה טקס. גרנו בחדר קטן בבניין ישן ברחוב שפירא, עם מיטה מושאלת וכיריים של פעם. עבדנו קשה היא במשמרות לילה בבית החולים, אני שעות נוספות במוסך. לא היו לנו זמן או אנרגיה להרפתקאות; היו חשבונות לשלם, עייפות לחלוק, וחלומות לתפור יחד.
פיתויים לא חיכו, הם הופיעו. בעבודה, קולגה שלחה לי הודעות בחצות, שולחת תמונות “במקרה” ומסבירה שאני ראוי ליותר מאשר אישה עייפה. יום אחד היא חיכתה לי בחניון והציעה שנלך למלון בוטיק. אמרתי לה “לא”. נכנסתי לאוטו וחזרתי ישר הביתה לנעמה.
במסיבת יום הולדת, מישהי שתויה התיישבה לידי והתחילה ללטף לי את היד. קמתי, חיפשתי את אשתי ויצאנו בלי להיפרד מאף אחד. העדפתי להיראות קודר ולא לעבור קו שממנו אי אפשר לחזור.
החברים שלי צוחקים עליי אומרים שפעם הייתי “חי”, עכשיו אני “משעמם”. אולי זה נכון, אז חייתי רק לעצמי. היום אני חי עם מישהי.
לא מזמן, הבן שלי שאל אותי אם הייתי עם נשים אחרות בזמן שנעמה ואני נשואים. אמרתי לו “לא”. הוא הביט בי בתדהמה וסיפר שרוב חבריו רואים הורים שהתגרשו בגלל בגידות. הבנתי אז שהבחירה שלי מעצבת לא רק את הנישואין שלי, אלא גם את הילדים שלי.
הייתי רודף נשים כשלא היו לי התחייבויות. אבל ביום שבו בחרתי בנעמה, הבנתי שנאמנות היא לא כלא, אלא בחירה יומיומית. עד היום, אין בי חרטה אני בוחר בה כל פעם מחדש.