אני בן 41 ואף פעם לא בגדתי באשתי. אבל לפני שהכרתי אותה, ממש לא הייתי קדוש – אף פעם לא הייתה לי חברה רצינית, הייתי חופשי וחי כמו גבר חופשי בישראל

אני בן 41, ובחיים שלי לא בגדתי באשתי. אבל לפני שהכרנו, לא הייתי ממש קדוש. לא היו לי אף פעם חברות רציניות. הייתי חופשי, חי את החיים בתור בחור שאף אחד לא מחזיק אותו. יצאתי עם אחת, אחר כך עם אחרת, קבענו לטיולים בשישי, לחגיגות בשבת. אף אחד לא דרש ממני דין וחשבון, כי לא הבטחתי לאף אחת כלום.
עבדתי במוסך חשמלי ברחוב אחד העם בתל אביב, הרווחתי יפה. אחרי העבודה הייתי נפגש עם חבר’ה בפאבים, מועדונים, ימי הולדת ומסיבות קטנות. לפעמים הייתי ישן אצל מישהי, ואז פשוט נעלם מהחיים שלה יום אחרי. לא כי הייתי רע, פשוט לא חיפשתי כלום רציני. תמיד אמרתי שחיים בזוג זה לא בשבילי.
הכול השתנה ביום שבו הכרתי את אשתי. זה היה בבית החולים איכילוב, היא סטאז’רית לסיעוד. הגעתי לבדוק תקלה בחשמל. היא שאלה אם אוכל לעזור לה עם שקע תקול, ומפה התחלנו להתגלגל בשיחה. היא שאלה איך קוראים לי, אני שאלתי אותה, צחקנו, ובסוף המשמרת היא נתנה לי את המספר שלה. שלחתי לה הודעה עוד באותו ערב, בפעם הראשונה בלי פלירטוטים ובלי הביטחון שליהייתי מתוח כמו נער בן 15.
הפגישות הראשונות שלנו היו פשוטות. טיילנו בשדרות רוטשילד, גלידה בפרק, בורקס אחרי יום עבודה. לאט לאט הפסקתי לשים לב לנשים אחרות. לא כי היא דרשהפשוט לא רציתי, לא היה לי צורך לתת תשומת לב לאף אחת אחרת. ידעתי שהיא לא עוד אחת מתוך רבות.
כשהצעתי לה שנהיה זוג, אמרתי לה ישר: “אם אנחנו מתחילים משהו, זה עד הסוףאני לא רוצה חצאים.” היא הסתכלה עליי ואמרה: “אני לא חולקת.” אמרתי: “גם אני.” מזה הבנתי שנאמנות זה לא רק להפסיק להסתכל על אחרות, אלא לעמוד בהבטחה.
התחתנו בלי שום פאר והדר. גרנו בחדר שכור בבת ים, עם מיטה מושאלת וכירה קטנה. עבדנו מסביב לשעוןהיא משמרות לילה, אני שעות נוספות. לא היה לנו זמן לכיף, היו לנו חשבונות לשלם, עייפות ושאיפות משותפות.
אבל הפיתויים הגיעו. בעבודה, קולגה כתבה לי הודעות באמצע הלילה, שלחה לי “תמונות אקראיות”, טענה שמגיע לי יותר מאשר אשה עייפה. פעם חיכתה לי בחניה והציעה שניסע יחד למלון. אמרתי לה “לא”, נכנסתי לאוטו ונסעתי ישר הביתה.
באירוע חברים, מישהי שיכורה התיישבה לידי ונגעה לי ביד. קמתי, חיפשתי את אשתי ועזבנו בלי לברך אף אחד לשלום. העדפתי לצאת חסר נימוס כדי לא לחצות קו שאחריו אין דרך חזרה.
החבר’ה צוחקים עלייאומרים שפעם הייתי “חי” ועכשיו אני “משעמם”. והם צודקים, אני לא אותו בחור. פעם חייתי לבד, עכשיו אני חי עבור מישהי.
לא מזמן, הבן שלי שאל אותי אם היו לי נשים אחרות מאז שהתחתנתי. אמרתי לו “לא”. הוא הופתע ואמר שאצל רוב החברים שלו ההורים גרושים בגלל בגידות. אז הבנתי שהבחירה שלי משפיעה לא רק על הנישואין, אלא גם על הילדים שלי.
הייתי רודף נשים כשלא היו לי מחויבויות. אבל ביום שהחלטתי שהיא האחת והיחידה איתה אני רוצה להזדקן, הבנתי שנאמנות היא לא כלא, אלא בחירה יום־יומית. עד היום אני לא מתחרט שבחרתי בה.