אני בן 38 ולפני יומיים אשתי החליטה לסלוח לי על בגידה שנמשכה כמה חודשים – סיפור של התחלה בעבודה עם קו…

אני בן 38 ולפני יומיים אשתי החליטה לסלוח לי על בגידה שנמשכה כמה חודשים.
הכל התחיל בעבודה, בתחילת השנה. הגיעה אלינו מישהי חדשה לצוות, והתחלנו להסתדר ממש טוב. משמרות ארוכות, ארוחות צהריים יחד, שיחות על כל דבר. בהתחלה שוחחנו רק על עבודה, אחר כך על החיים. סיפרתי לה שבבית כל תשומת הלב סביב הילדים, שאשתי תמיד עייפה, שכמעט ולא נשאר לנו זמן אחד לשנייה. לא דיברתי ישירות רעות על אשתי, אבל עם הזמן כאילו יצרתי בינינו חומה שמפרידה.
לאט לאט, התחלנו להיפגש גם מחוץ לעבודה.
חילקנו כוסות קפה, אחר כך פגישות בערבים על שפת הים, ואז כבר יציאות ממושכות יותר. אחרי חודשיים כבר היה ברור שיש פה קשר אמיתי. נפגשנו אחת לשבוע או אפילו פעמיים. ואני המשכתי, כאילו כלום לא קרה, חוזר הביתה, יושב עם המשפחה לארוחת ערב, מקריא סיפור לפני השינה, שוכב במיטה אבל עם אשמה תמידית, שלמדתי להסתיר היטב.
זה השפיע עליי. השתניתי.
הפכתי קצר רוח, לא מרוכז, כל הזמן צמוד לטלפון. אשתי שמה לב, אבל הרבה זמן שתקה. האמנתי שאני שולט במצב.
טעיתי.
בנובמבר, הבן הבכור שלי ראה את התמונה שלה בטלפון שלי.
לא הייתה לי ברירה כבר באותו שבוע סיפרתי לאשתי הכל, בדיוק כמו שזה היה. לא החסרתי פרטים, לא טייחתי.
היא לא בכתה מולי.
רק ביקשה שאצא מהחדר, שאישן אצל הבן שלנו. כך עבר כל נובמבר וחלק מדצמבר.
החודש הזה היה הקשה בחיי.
כלפי הילדים התנהגנו רגיל, אבל מעבר לכך בקושי דיברנו. הייתי הולך לעבודה, חוזר, וישֵן על מזרן בחדר של הבן. ראיתי את אשתי כל יום, אבל לא הייתי מסוגל לגעת בה לא להסתכל עליה כמו פעם. הבית היה שקט, אבל המתח הורגש בכל פינה.
היא שוחחה עם אחותה, עם חברה קרובה, והלכה לבד לטיפול.
אני כיבדתי את המרחב שלה. לא לחצתי. לא ביקשתי סליחה כל יום. פשוט דאגתי לילדים, טיפלתי בבית והשלמתי עם ההשלכות.
לפני יומיים, קצת לפני חנוכה, היא ביקשה שנדבר.
אמרה לי שהחודש שעבר היה קשה, שהיא עמדה להתגרש, אבל שלא רוצה לפרק את המשפחה דווקא בחג.
אמרה שעדיין אין לה אמון בי.
אבל מוכנה לנסות לבנות הכל מחדש צעד אחר צעד.
בערב היא אמרה לי שהיא סולחת לי. לא כי מה שעשיתי קל, אלא כי היא רוצה לתת לעצמה סיכוי לבדוק אם נשאר עוד משהו שראוי להציל.
אני יודע שסליחה לא מחזירה אוטומטית את מה שהרסתי.
אבל אחרי שראיתי כמה זה קל לאבד הכל, אני מבין:
ההזדמנות השנייה הזו היא לא מתנה.
זו אחריות עצומה, ואני צריך להרוויח אותה בכל יום מחדש.