אני בן 26, ואלמוג, אשתי, אומרת שיש לי בעיה שאני לא רוצה להודות בה. היא חוזרת על זה בכל פעם שאני עוזב עבודה או מפטרים אותי. היא אומרת שזה לא נורמלי שהתקופה הכי ארוכה שהחזקתי במקום עבודה היא חצי שנה. היא צודקת. לפעמים אני מחזיק חודש, לפעמים שבועיים, לפעמים אפילו לא מגיע לסוף תקופת הניסיון.
עבדתי כמעט בכל מה שאפשר אחזקה, ניקיון, טאטוא רחובות בתל אביב, שטיפת שירותים, סבלות במחסנים בבת ים. אני תמיד מתחיל עם רצון, אבל אחרי כמה ימים אני כבר מרגיש את הכבדות בגוף, בראש. זה לא רק העייפות. זה גם הבושה. סיימתי רק כיתה י״א, ולא חזרתי לבית הספר. בכל פעם שמלבישים אותי באפודה, נותנים לי מטאטא או דלי אני מרגיש שאני לא שייך לשם. אני מסתכל על החברים לעבודה כולם קיבלו את זה, עושים מה שצריך בלי להתלונן, ואני, בפנים, אומר לעצמי שזה לא יכול להיות החיים שלי. ואז אני מתחיל לאחר, לעבוד בפחות רצינות, ומחפש תירוצים להיעדר. עד שיום אחד מזמנים אותי למשרד ואומרים לי לא לחזור.
אלמוג לא מצליחה להבין אותי. היא עובדת כבר ארבע שנים בפיצוציה בפתח תקווה. מרוויחה מעט, אבל יציבה. כל חודש היא יודעת בדיוק כמה תכניס. כשאני שוב חוזר הביתה בלי עבודה, היא מסתכלת עלי בכעס ובעייפות. היא אומרת: “הבעיה היא לא העבודה, הבעיה היא אתה. אתה פשוט לא עומד בכלום.” אני עונה לה שזה לא בשבילי אני לא נועד לנקות שירותים לכל החיים, אני נולדתי בשביל משהו אחר.
אז היא מתעצבנת עוד יותר. אומרת לי לסיים תעודת בגרות, ללמוד אולי במוסד כמו מכללת ספיר או אוניברסיטה. שיהיה לי מקצוע ביד, כי אף אחד לא יקבל אותי לעבודה “אחרת” בלי אפילו תעודה בסיסית. אני אומר שאעשה את זה, אבל החודשים עוברים ואני לא נרשם לשום מקום. תמיד יש תירוץ אין כסף, אין זמן, אעשה את זה מאוחר יותר. האמת היא שאני מפחד מפחד להיות המבוגר בין צעירים, לשבת בכיתה, להרגיש שאני מפגר אחרי כולם.
בבית זה כבר שגרה. אנחנו רבים על אותם דברים. היא אומרת שאני חי בחלום, מדבר יפה ולא עושה כלום. אני אומר שהיא התייאשה, התרגלה לשרוד במקום לחיות באמת. לפעמים צועקים. לפעמים ימים של שתיקה. אני יוצא שוב לחפש עבודה, עם קורות חיים מקופלים בכיס, חוזר מאוכזב כל פעם כשאומרים לי “נחזור אליך”.
החלק הכי קשה הוא, שאני באמת חולם. חולם שיהיה לי עסק משלי, לא להיות תלוי באף אחד, לא להתבייש במדים שלי. חולם לקום בבוקר בשביל משהו שלי, לא כדי לקבל פקודות. אבל החלומות לא משלמים שכר דירה בתל אביב ולא קונים לחם בסופר. ואלמוג מזכירה לי את זה יום יום.
אני באמת לא יודע האם יש לי בעיה שאני לא מוכן להכיר, או שמותר לי לחלום על משהו גדול יותר?
