אני בן 26, ואשתי, ליאורה, אומרת לי שיש לי בעיה שאני לא מוכן להודות בה. היא מזכירה לי את זה בכל פעם שאני עוזב עבודה או כשמפטרים אותי. היא טוענת שזה לא נורמלי שהתקופה הארוכה ביותר שהייתי באותה עבודה היא רק חצי שנה. והיא צודקת. לפעמים אני מחזיק חודש, לפעמים רק שבועיים, ולפעמים לא מגיע אפילו לסוף תקופת הניסיון. עבדתי בכל מיני דברים תחזוקה, ניקיון, טאטוא רחובות בתל אביב, שטיפת שירותים, סחיבת סחורה במחסנים ברמת גן. תמיד אני מתחיל בהתלהבות, אבל אחרי כמה ימים הכל מתחיל להכביד הגוף, הראש.
זה לא רק העייפות. זה הבושה. למדתי עד כיתה יא בלבד, אף פעם לא חזרתי לבית הספר. כשאני מתחיל עבודה כזו ונותנים לי וסט צהוב, מטאטא או דלי, אני מרגיש שאני לא שייך לשם. אני מסתכל על חברי לעבודה מקבלים את המצב ואינם מתלוננים ואני, בפנים, אומר לעצמי שזה לא יכול להיות החיים שלי. ואז אני מתחיל לאחר, לעבוד פחות טוב, למצוא תירוצים להיעדר. עד שיום אחד מזמנים אותי למשרד ואומרים לי שלא צריך שאבוא יותר.
ליאורה לא מצליחה להבין אותי. היא עובדת בחנות כבר ארבע שנים. מרוויחה קצת, אבל יציבה. כל חודש יודעת כמה תקבל כמה אלפי שקלים. כשאני חוזר הביתה שוב בלי עבודה, היא מסתכלת עליי בכעס ועייפות. היא אומרת: לא העבודה היא הבעיה, אתה. אתה לא מצליח להישאר בשום דבר. אני עונה לה שהעבודות האלו לא בשבילי, שנועדתי למשהו אחר, שאני לא נולדתי לנקות שירותים כל החיים.
אז היא מתרגזת עוד יותר. אומרת לי לסיים את הלימודים, ללמוד משהו, לקבל הסמכה. שאף אחד לא יעסיק אותי בדברים אחרים בלי אפילו תעודת בגרות. אני מבטיח שאעשה זאת, אבל החודשים עוברים ואני לא נרשם לשום דבר. תמיד יש לי תירוץ אין לי כסף, אין זמן, אעשה את זה בעתיד. האמת היא שאני מפחד לחזור לבית ספר כמבוגר, לשבת ליד הצעירים, להרגיש מאחור.
בבית זה כבר הפך לשגרה. רבים על אותו דבר שוב ושוב. היא טוענת שאני חי בעננים, מדבר יפה אבל לא עושה כלום. אני אומר שהיא התפשרה, שהיא רגילה לשרוד ולא לחיות באמת. לפעמים אנחנו צועקים אחד על השני. לפעמים פשוט לא מדברים ימים שלמים. אני יוצא שוב לחפש עבודה, עם קורות החיים מקופלות בכיס, וחוזר מאוכזב כשאומרים לי נחזור אליך טלפונית.
הדבר הכי קשה אני באמת חולם. חולם שיהיה לי עסק משלי, שלא אהיה תלוי באף אחד, שלא אתבייש במדים שלי. חולם לקום בבוקר בשביל משהו שלי, לא בשביל לקבל פקודות. אבל חלומות לא משלמים שכירות ולא קונים אוכל, וליאורה מזכירה לי את זה כל יום.
אני באמת תוהה האם יש לי בעיה שאני לא מוכן להכיר בה, או שזה בסדר שאני רוצה לחלום על משהו גדול יותר?
