אני בן 26 ואשתי אומרת שיש לי בעיה שאני לא מוכן להודות בה.

אני בן 26, ובחלום הזה אשתי, חיה שמה, אומרת לי שיש בי משהו שאני מסרב לראות.
היא חוזרת על זה בכל פעם שמפטרים אותי או שאני עוזב עבודה.
היא טוענת שזה לא נורמלי שהעבודה שהכי הרבה החזיקתי בה הייתה לשישה חודשים בלבד.
היא צודקת, כנראה.
לפעמים שורדתי חודש, לפעמים שבועיים, לפעמים אפילו לא סיימתי את תקופת ההתלמדות.
עבדתי כמעט בכל דבר אחזקה, ניקיון, טאטוא רחובות ברמת גן, שטיפת שירותים בתחנה המרכזית, סחיבת סחורה במחסנים בחולון.
אני תמיד מתחיל בהתלהבות, אבל אחרי כמה ימים הגוף נהיה כבד, הראש מתמלא עייפות חלבית שלא מסתלקת.
העייפות היא לא הדבר היחיד.
יש גם בושה.
השארתי את הלימודים אחרי כיתה י”א, אף פעם לא חזרתי לבית הספר.
כשאני מקבל וסט, מטאטא או דלי, אני מרגיש כאילו נשלכתי מחוץ לעולם שאני רוצה להשתייך אליו.
אני מביט על חברי לעבודה, החיוניים, שקטים, עובדים בלי תלונה ואני בתוכי חושב: זה לא אמור להיות העתיד שלי.
ואז מתחיל לאחר, לעבוד פחות טוב, למצוא תירוצים להיעדר עד שיום אחד מזמנים אותי למשרד ואומרים אל תחזור מחר.
חיה לא מבינה את זה.
היא כבר ארבע שנים בקופה בסופר ברחוב אבן גבירול.
מרוויחה קצת, אבל יש לה קביעות.
יודעת מה תקבל בכל חודש.
כשאני מגיע שוב בלי עבודה, היא מביטה בי בכעס ועייפות של תל אביב בלילה.
היא אומרת: “הבעיה היא לא העבודה, הבעיה היא אתה.
אתה לא יכול לעמוד בשום דבר.” אני עונה לה שהעבודות האלה לא נועדו לי, שנועדתי למשהו אחר, שלא נולדתי לשטוף שירותים כל החיים.
אז היא מתעצבנת עוד יותר.
אומרת לי לסיים בגרות, ללמוד משהו, להשיג מקצוע.
שאף אחד לא יתן לי משהו אחר אם אין לי אפילו תעודה.
אני מבטיח לה שאעשה זאת, אך עוברים חודשים ואני לא נרשם.
תמיד יש תירוץ אין לי כסף, אין לי זמן, אעשה את זה אחר כך.
האמת היא שמפחיד לחזור לבית ספר, לשבת עם צעירים ולהרגיש שלא הספקתי שום דבר.
בבית זה כבר הפך לשגרה.
מתווכחים על אותו הדבר.
היא אומרת שאני חי בתוך חלומות, מדבר יפה אבל לא עושה כלום.
אני עונה שהיא פשוט התרגלה להסתפק במועט, לשרוד ולא באמת לחיות.
לפעמים אנחנו צועקים, לפעמים שותקים ימים שלמים.
אני יוצא שוב לחפש עבודה, קורות חיים מקופלים בכיס, חוזר מאוכזב אחרי שאומרים לי “נחזור אליך”.
הדבר הכי קשה הוא שאני באמת חולם.
חולם על עסק משלי, שלא תלוי באף אחד, שלא אצטרך להתבייש במדים.
חולם לקום מוקדם בשביל משהו שלי, לא בשביל לקבל פקודות.
אבל חלומות לא משלמים שכירות בשקלים או מביאים אוכל הביתה, והיא מזכירה לי את זה כל יום.
האם באמת יש לי בעיה שאני לא מוכן להכיר בה, או שאולי מותר לי לחלום על משהו גדול יותר, גם אם זה נשמע כמו חלום מוזר בלילה של תל אביב?