לאחרונה חגגתי את יום הולדתי השבעים. אשתי, למרבה הצער, לא זכתה להגיע ליום הזה היא נפטרה זמן קצר לפני כן. ביום החגיגי הזה, הייתי מוקף בבניי שלושה במספר בנשותיהם ובנכדיהם. כל חיי חלמתי על בת, וכעת אני מבקש מבניי נכדה. הם מבטיחים לי.
למחרת בבוקר, נסעתי לבית העלמין, לבקר את אשתי המנוחה. שם פגשתי את אשת ידידי הוותיק, שהתברר כי גם הוא הלך לעולמו לאחרונה. התחלנו לשוחח, ונזכרנו בימי נעורינו. התיישבנו יחד בבית קפה, והיא החלה לשאול אותי.
אתה זוכר את הימים שבהם יצאת עם נערה מהגליל? למה זה לא הסתדר אז?
באותם ימים זה היה אחרת. הוריה רצו חתן מהגליל, ואני הרי ממוצא אחר.
יש לך קשר עם הבת שלך?
איזו בת?
כן, איזו בת? לבתך קוראים נריה. כשידידתך גילתה שהיא בהריון, הוריה שלחו אותה לקיבוץ. היא שמעה שהתחתנתי עם אחרת ולא סיפרה לי דבר.
חזרתי הביתה בלב כבד, לא ידעתי כיצד לספר לבניי חששתי שישפטו אותי על כך שאני רוצה למצוא את בתי. אך בניי תמכו בי, ואמרו שתמיד חלמו על אחות. התחלנו לחפש. התברר כי בתי החיה בגלות, ברוסיה. החיפוש התנהל ביתר קלות, שכן הכרנו את שמה.
באותה תקופה הייתי חולה, אבל האמנתי שאצליח. לאחר שבוע התעוררתי בחדרי, ליד מיטה נוספת היה גבר “עשית את המוטל עליך, הצלחת.” הייתי חייב, אני מחפש את בתי. כולם מחכים לי בבית. שמתי לב שבני משפחתך כבר הפכו את המוסד למוקד עלייה לרגל. הרופאים מתלוננים שמדי יום, קרוביך נאספים מתחת לחלון שלך. למעשה, עכשיו הם שם.
הגבר עזר לי להגיע אל החלון. ראיתי את בניי, נשותיהם, נכדיי, אישה מבוגרת ובתה, ואילו ילדה קטנה ויפיפייה בעלת שיער שחור רצה מצד לצד. “איש, זו הנכדה שלי! סוף סוף יש לי נכדה.”
רק אז הבנתי: לא משנה מה עברנו, המשפחה היא כוח שמעניק תקווה ומשמעות, ואהבה תמיד מצליחה לגלות את דרכה בחזרה אל הלב שלנו.
