אוי, אני לא יודעת איך את עושה את זה. בן אדם הופך להיות כמו ירק. עם סיעודיים אפשר להשתגע! צריך למסור אותם למקומות מיוחדים! ואל תסתכלי עליי ככה! למה לרחם? הרי לבעלי חיים עושים המתת חסד. ואף אחד לא עושה עניין. אבל אנחנו כולנו אנשים טובים. יש אפילו אומרים, שבמדינה אחרת לוקחים את הזקנים ומשאירים אותם בהר, רחוק, שימצאו את הסוף לבד. ועוד… התחילה להמשיך יעל, אבל הדסה קוטעת אותה:
יעלי, אולי תתביישי לדבר ככה?! זו אמא שלנו! איזו הר? את איבדת את זה לגמרי?
קודם כל, אמא שלך, לא שלי. היא אמא של בעלי, זו לא אותה ההרגשה. ואפילו אם הייתה שלי, גם אז הייתי נפרדת ממנה כשהייתה ככה הופכת. הדס, עם תינוקות זה סיפור אחר הם מתוקים. אבל כשמבוגר נהיה חסר אונים? סליחה, מסריח, בלי שום תקווה! דרך אגב, מה עם הדירה שלה עכשיו? הרי העברת אותה אלייך, לא? הדירה עומדת ריקה, אני חושבת שכדאי למכור אותה, לפני שהמחירים יירדו. אצלנו, ליותם צריך לשלם על אוניברסיטה, ושיר מתחתנת את מבינה, אנחנו צריכים יותר את הדירה! את ילדה מאוחר, מתי תספיקי לגדל את הילדה שלך? באמת, אם תוותרי לטובת אח, זה…
הדסה! הדסה, איפה את, ילדתי? נשמע קול מחדר השינה.
לכי, יעל, אמא התעוררה, אמרה הדסה ודחפה אותה בעדינות לכיוון הדלת.
הראש שלה הידהד, היא לא ישנה שלושה ימים. אמא מרגישה לא טוב. ואם שמעה את השיחה? כמה רע זה… עלה במחשבה.
היא נכנסה לחדר. חייבים לאוורר, ריח מחניק, כבד. אבל אמא קופאת מקור, עוטפת אותה בשַאל. שמעה רשרוש ונסתובבה. קמה והתיישבה, סידרה קלות את שערה הלבן. הדסה הביטה בידיים שלה. גדולות, עייפות, אצבעות דקות, ועורקים בולטים כמו ציור. תנועות שקטות, העיניים מסתכלות לנקודה אחת, מבולבלות. אמא כבר לא רואה. אומרים שיש תקווה לעין אחת, אבל הדסה הייתה כבר בלי אמונה. היא ידעה מה לעשות להחליף מצעים בזריזות, להאכיל, ולהרגיע. אמא התכרבלה, נרדמה. הדסה רצה לרופאה. לשאול, לייעץ. הראש היה עמוס, רק לברוח מהכול.
היא התלוננה לרופאה שום שיפור, הכול קשה, אני נשברת. רופא, גבר מרשים עם זקן, מפהק תוך כדי שממלא טפסים, תור עמוס מחכה בחוץ. מרים מבט עייף מהמשקפיים.
יש המון עבודה. וגם רופאים חסרים, ענה שליו, והדסה נאלמה.
אילו הייתי יכולה פשוט לתת תרופה אחת לכולם והכול היה נרפא… חייך מעט.
איזו תרופה? אפשר להשיג אותה? התקוות הציפו את הדסה.
תרופה לנעורים. למה נעצבת ככה פתאום? עבר לך מהר. את עייפה, כולנו מותשים. ואת מתלוננת. ואמא שלך האם היא התלוננה אי פעם? בילדותך היית חולה? היא קמה אלייך בלילה? הוריד את המשקפיים, הביט.
הדסה נאנחה. זיכרונות עולים, כמו שקופיות. בגיל שמונה, חום גבוה, אמא מרימה בידיים, אפילו שקשה לה. מביאה תה עם לימון, איכשהו משיגה גם חמוציות. כמעט חצות, והיא יוצאת, חוזרת עם פירות יער, מאיפה? לא ידוע. בבוקר ירד החום. הדסה נרדמה, אמא עזבה לעבודה. תמיד עבדה בשתי משרות, שיהיה לה כל טוב.
פעם, בדצמבר, עמדו ליד החנות, בשקופה היה שמלה כסופה ומנצנצת, ואמא הביטה בה ביצירה. אחר כך חייכה, ליטפה את פני הדסה, והמשיכו הלאה לקנות מעיל לילדה, מגפיים. אמא לא קנתה לעצמה כלום. אפילו בעוגה לבן ורוד, מהיוקרה של אותם הימים הדסה אכלה כמעט הכול, לאמא נותר מעט קרם. הדסה הסתכלה בה אשמה, אבל אמא חיבקה: הכול בסדר, ילדה שלי, נסתדר, פעם אחרת אקנה לך עוד עוגה.
ילדות גדלות. שוכחות כמה בריאות וכוח השקיעו בהן ההורים. היית פעם קטנה, חסרת אונים? ועכשיו אימא שלך כזו. ומה תעשי לה? עייפה, מובן, אבל תחשבי אם אמא תיעלם, יהיה לך זמן פנוי, לא תצטרכי לקום בלילות ולטפל. תהיי מאושרת? אמר בקור.
זה לא… לא, אני… נעשה מה שתגיד, סליחה, אחזור מחר, הדסה חטפה את התיק וברחה מהחדר.
לחיים שלה בערו. מה אני עושה? מה זאת אומרת, לא תהיה אמא? זה לא יקרה. היא לא תוכל בלי אמא. גם כשהפכה לאמא בעצמה.
טלפון. יואב, אחיה.
מה אתה רוצה? יעל כבר הייתה פה. דירה אתם רוצים? תיקחו הכול, נמאסתם עם הריבים שלכם. אמא אוהבת אותך, תמיד דואגת ליואב שלה. ואיפה אתה? כשהיית חולה שלושה חודשים, מי טיפלה בך? אמא! אותנו היא גידלה לבד, הדסה צעקה לתוך הטלפון.
היא הלכה בגשם, לא הרגישה את השלוליות, מרחה דמעות על הפנים. נכנסה לחנות. רואה שמלה, דומה לזו מפעם. הדסה רצה לבובות.
יש רק במידה זו, לך זה לא יתאים, אמרה המוכרת בשקט.
אני יודעת! תורידי, תארזי, זה בשביל אמא שלי. היא עדיין רזונת. אני לא נכנסת לזה.
המוכרת התבלבלה. הדסה קנתה את השמלה. בדרך קנתה עוגה כמו בילדות לבנה וורודה, בדיוק אמא לא תראה, לא נורא, תספר לה שהיא יפה, תספר, תצחק.
היא עלתה במדרגות בריצה, פתחה דלת. קול של שירה מהחדר. הדסה נכנסת. תמרי, הבת שלה, יושבת ליד סבתא, מלטפת את ראשה, שרה שיר. ואמא מחייכת.
הדסי באה. לכי, ילדה. תלכי לישון, את עייפה, מתוקה שלי, זה לא פשוט איתי, אמא מושיטה יד, מסבה ראשה לנסות למצוא את הדסה.
מחנק בגרון, כמעט לא נושמת. לכל אחד יש מבחנים בחיים לא כולם עוברים אותם בכבוד. והיא כמעט נשברה.
אמא! התכרבלה בידיה.
הנה תחושת השייכות. כל עוד ההורים פה אנחנו ילדים. בהיעדרם אנחנו יתומים, לא משנה הגיל. כל אדם צריך אמא.
אמא. קניתי לך שמלה, כסופה כזו, כמו בחלון הראווה אז, וגם עוגה! נלביש אותך, נשתה תה, תהיה הכי יפה! הדסה התחילה לסרק לאמא את השיער.
אמא ליטפה את השמלה, מחייכת בביישנות. הלבישו אותה, הדסה סידרה לה את השיער. תמרי רצה להביא בושם, שמו סומק. שותות יחד תה, מעלות זכרונות. הדסה לא חדלה לחשוב: כמה יפה היא אמא! פנים רגועות וחמות, שאין כאלה כמעט היום. כל כך הרבה סבל לא שמעה מילה רעה אחת.
דפיקה בדלת. יואב בפתח. בידיו פרחים, ואננס.
למה אננס? צחקה הדסה.
פעם אמא רצתה לטעום, ולא היה כסף. רוצה, אביא כל יום. אל תיכעסי, דסי. ועל יעל תשכחי ממנה. שתישאר איתנו עוד הרבה שנים, המטרים לא חשובים. כשתשתפר, תחזור לדירה, נבוא לאכול עוגות, ענה יואב.
נכנס, מתפעל מהשמלה. אמא מחייכת, כאילו מעולם לא הייתה חולה.
מאותו יום השתנו חיי הדסה. היא ממש דמיינה, עד שצעקה בראש מה יהיה בלי אמא? והיא נלחמה על כל יום שלה, נלחמה, מצילה כל רגע.
פחדתי תמיד להיכנס שמא לא תישאר. הפכה להיות ילדה אני רוחצת, קולעת צמות, לוחשת לה: רק תישארי! בכל מצב רק שתהיי לידי! אמרה תמיד לקרוביה.
הדסה גורשה מהבית את הייאוש. ניסתה לחייך יותר, סיפרה לאמא בדיחות קטנות, הבטיחה שחוזרת לאט לבריאות. כל יום עשתה ממנו חג. לפעמים ניפחו בלונים עם תמרי, לפעמים שרו קריוקי. אמא כל כך אוהבת לשיר!
הדסי, יש עלייך היום משהו צהוב, נכון? שאלה פתאום אמא.
הדסה עזבה את הסמרטוט. לבשה שמלה צהובה, בפרחים קטנים.
את רואה קצת? אלוקים, איזו שמחה! אמא! קפצה עליה.
לאט לאט הלכה אמא שוב, נצמדה לקירות, עשתה צעדים מדודים. השמחה של הדסה לא ידעה גבול. ברור שלא החזירה אותה לדירה שתהיה יחד איתה. שלוש בנות בבית הדסה, אמא ותמרי.
כל כך הרבה יש לנו להספיק! רצית ללמד אותי לאפות, התבניות מחכות. תמיד נשרפים לי הפשטידות, אני טובה בבישול, אפיה רק אצלך. יואב הבטיח לבוא, חיבקה אותה הדסה.
הוא הגיע, גבוה, חזק, אמא קראה לו דב קטן. לקח אותה על הידיים החוצה, שם אותה על הספסל, והתיישב לידה. הדסה הביטה איזו אמא יפה, במעיל החדש, בכובע המרשים כמו בובה.
רק עכשיו נרגעה צעד ועוד צעד, הכול אפשרי. רק תחיי, אמא. רק לשמוע את קולך, כל יום. כי בך כל האור. כמו שפרח לא יוכל בלי מים ושמש כך הבת בלעדייך. וכל מה שאני מאחלת שמדי יום יכה ליבן של אמהות באהבה, שיקבלו עוד תשומת לב, הפתעות, פרח ביום סגריר, שמלה אולי שאין לאן ללבוש, אבל מתנה שכל אישה תשמח בה בכל גיל, גם בקבוק בושם קטן.
והכי חשוב: לומר כל יום את המילים, ולא רק בלב:
אני אוהבת אותך, אמא. רק תהיי תמיד, אמא! את הדבר הכי טוב שלי בחיים.
