אני בן 66, ומאז תחילת ינואר אני גר עם נערה בת 15 שאינה בתי. היא בתה של שכנה שלי, תמר כהן, שהלכה לעולמה כמה ימים לפני ראש השנה. עד אז הן חיו יחד, שתי נשים לבד, בדירה קטנה אחת, שלוש בתים מהבית שלי. המקום היה ממש קטן מיטה אחת לשתיים, מטבח מאולתר, שולחן קטן ששימש גם לאוכל וגם ללימודים וגם לעבודה. אף פעם לא ראיתי אצלן משהו מעבר להכרחי.
אמא שלה הייתה חולה במשך שנים, ובכל זאת עבדה יום-יום. אני עבדתי במכירת מוצרים מהקטלוג והייתי מסתובב בין הבתים, מביא הזמנות. כשהכסף לא הספיק, היא הייתה פותחת דוכן קטן ליד הבניין ומוכרת בורקס, עוגיות שיבולת שועל ומיצים. הנערה, נועה, הייתה עוזרת לה אחרי בית הספר מבשלת, מוכרת, מסדרת, אוספת הכל בסוף הערב. הרבה פעמים ראיתי אותן סוגרות מאוחר, עייפות, וסופרות שקלים כדי לוודא שיהיה להן למחר. תמר הייתה מאוד גאה ומאוד חרוצה. מעולם לא ביקשה עזרה. כשיכולתי, קניתי להן מצרכים או הבאתי להן אוכל שהכנתי, ותמיד השתדלתי לעשות זאת בזהירות, שלא תרגיש לא בנוח.
הבית שלהן היה שקט, אף פעם לא באו אורחים, לא בני משפחה. תמר לא דיברה על אחים, אחיות או קרובים. נועה גדלה לבד, רק עם אמא שלה, למדה מגיל צעיר לעזור, לא לבקש, ולהסתדר עם מה שיש. היום, כשאני חושב על זה בדיעבד, אולי הייתי צריך להציע יותר עזרה, אבל אז שמרתי על הגבול שתמר ציירה.
הפטירה של תמר הייתה פתאומית. יום אחד היא עוד עבדה, וכמה ימים אחרי כבר לא הייתה איתנו. לא היה זמן להיפרד, אף קרוב משפחה לא הופיע. נועה נשארה לבד בדירה עם שכר דירה שצריך לשלם, חשבונות, ובית ספר שהתחיל בקרוב. אני זוכר את הפנים שלה באותם ימים: היא הסתובבה מבולבלת, לא ידעה מה לעשות, פחדה להישאר ברחוב, חששה שאולי יתערבו הרשויות או יעבירו אותה למקום אחר, שלא תכיר בו אף אחד.
באותו רגע החלטתי שהיא תבוא אליי הביתה. לא עשיתי מזה עניין, לא נאומים גדולים. פשוט אמרתי לה שהיא יכולה להישאר אצלי. היא אספה את הבגדים שלה בשקיות לא הרבה היה לה ובאה. סגרנו את הדירה ביחד, מצאנו את בעל הבית והוא הבין את הסיטואציה.
היום היא גרה איתי. היא לא כאן כנטל, וגם לא כמי שצריך לעשות בשבילה הכל. חילקנו בינינו משימות אני מבשל, מסדר אוכל; והיא עוזרת לי עם הניקיון שוטפת כלים, מסדרת את המיטה שלה, מטאטאה ומארגנת את הסלון. לכל אחד תפקיד משלו. אין צעקות ואין פקודות. מדברים על הכול יחד.
אני דואג לצרכים שלה בגדים, מחברות, ציוד לבית הספר, ומעט כסף לכיס. בית הספר נמצא שתי רחובות מהבית.
מאז שהיא הגיעה, נעשה לי קשה יותר מבחינה כלכלית. אבל זה לא מרגיש לי כבד. אני מעדיף ככה, מאשר לדעת שהיא לבד, בלי אף אחד, וממשיכה לחיות באי ודאות שאפיינה את החיים שלה עם אמא חולה.
אין לה אף אחד אחר. וגם לי אין ילדים שגרים איתי. אני מאמין שכל יהודי היה פועל בדיוק כך. הלב שלי אומר שזה הדבר הנכון. בסוף, החיים מלמדים אותנו לא על כסף או רכוש, אלא על חסד ועל אפשרות פשוטה להיות אחד בשביל השני.
זו לא רק התשובה, זה השיעור שלמדתי בעצמי.
