– אני לבד? היא ענתה בצחוק רם מה פתאום, יש לי משפחה ענקית!
מזכרות משונות
נעמה כבר שנים התגוררה לבד בבקתת אבן קטנה בשולי המושב. אבל כשאמרו לה מילים כאלו, התמלאה בבדיחות דעת:
– מה פתאום לבד? הייתה משיבה יש לי הרי משפחה ענקית!
בנות המושב היו מחייכות ומהנהנות, אך מאחוריה ריכלו בלחש, מוסיפות סימון מוזר עם האצבע לצד הרקה, כאילו לומר: “משפחה יש לה? בלי בן זוג, בלי ילדים, לבד, ממש כמו חיה”
ואותן חיות, נעמה באמת קראה להן משפחה. לא היה אכפת לה מה שחשבו עליה. לדעתן, משק בית מחזיקים רק כדי לגדל תרנגולות, אולי כלב לשמירה, חתול נגד עכברים. בזה נגמר.
אבל אצלה חמישה חתולים וארבעה כלבים, כולם יחד וחלילה לא בחוץ כמו שצריך, אלא ממש בתוך הבית עצמו. כך אמרו השכנים.
כך ריננו ביניהן, כי ידעו “לזאתי המוזרה” גם כשתגיד להן משהו תחייך בחיוך חצוף:
– די, בחוץ הם מספיק ראו, אצלנו חם בלב לכולם יחד.
לפני חמש שנים איבדה נעמה את בעלה ואת בנה בבת-אחת שניהם חזרו מדיג, ומשאית עמוסה התפרצה מולם.
כשחזרה להכרה מהמכה, הבינה נעמה שאינה יכולה להישאר בעיר, בדירה שמזכירה כל נשימה וכל חפץ את האהובים שלה. היא לא יכלה לחזור לאותן חנויות, ולא רצתה את המבטים מלאי החמלה בכל פינה.
כעבור חצי שנה מכרה את הדירה, ועם החתולה טליה עברה למושב קטן בגליל, קנתה בית בקצה הדרך. בקיץ טיפלה בגינה הקטנה, ובחורף מצאה עבודה במזנון העירוני במועצה האזורית.
וכל חיה הגיע אליה בזמן אחר. מישהי קיבלה בתחנה המרכזית בקור ובגשם, מישהו אחר התקבץ ליד דלת המזנון.
כך התקבצה לה אצל אישה אחת משפחה גדולה מנפשות תועות, פעם בודדות, שחוו כאב והיו זקוקות לחמלה. לבה הגדול של נעמה מלט את פצעיהן, וכולן השיבו טוב.
אהבה וחום לכולם ולמרות שהיה קשה, תמיד היה מספיק אוכל. היא ידעה שלא תוכל לאסוף עוד ועוד חיות, והבטיחה לעצמה די, זאת האחרונה.
והנה, מרץ. אחרי ימי שמש חמים, פתאום חזר קפאון שלגוני לבן ניפץ את שולי המדרכות, כולם שעטו לבתיהם ברוח חדה וקרה.
נעמה מיהרה לתפוס את האוטובוס האחרון למושב, סוחבת שתי שקיות כבדות: אוכל לה ולעדר הפרוותי, קצת שאריות מהמזנון.
נזכרת בהבטחתה, שמרה עיניים קדימה, לא להביט הצידה, חושבת על אלו שמחכים לה, לבה מתחמם מהמחשבות.
אבל הלב, שאינו נשלט בעיניים גרם לה לעצור, שני צעדים מהאוטובוס. תחת ספסל בתחנה ראתה כלבה עיניה שטוחות, כמעט מזכוכית, מכוסה שלג, שוכבת ימים.
עוברים ושבים חפזו, מצמידים צעיפים וחובשים כובעים וכאילו לא רואים כלום.
ליבה של נעמה התהפך. שכחה מהאוטובוס ומההבטחות. רצה אליה, הניחה את השקיות, שלחה יד:
ברוך השם, את איתי! לחשה קדימה, מתוקה, קומי ובואי אלי
הכלבה לא זזה, אך גם לא התנגדה כשנעמה משכה אותה לקום. נדמה שביקשה לעזוב את עולמנו הקר, כבר לא היה לה אכפת.
אחר כך לא זכרה נעמה בדיוק איך, עם שתי שקיות וכלבה בזרועות, הגיעה אל אולם התחנה. מצאה פינה חמימה, החלה לשפשף וללטף, חיממה בכפות הידיים את רגליה הצנומות.
קדימה, נמתין יחד. תהיי אצלנו הכלבה החמישית, לאיזון לחשה לה.
שלפה קציצת ירק מהשקית, הציעה בעדינות. תחילה סירבה הכלבה, אך כשחיממה הלב ונגעה בנייר זוית החיים, שוב התרצתה אף לא חדלה לרחרח, סיימה הכל.
כעבור שעה שתיהן עמדו בצומת הגישה, מרימות יד. האוטובוס כבר חלף מזמן. נעמה הפכה את חגורתה לרצועה אלתרנית, אבל הכלבה, שתקראה לה דקלה, דבקה בצעדיה, נצמדת אל הרגליים.
מכונית נעצרה, והן טיפסו פנימה בחיוך מופתע.
תודה רבה! אל דאגה, הכלבה תשכב לי על הברכיים, היא לא תעשה שום בלגן דיברה נעמה בבהילות.
אין בעיה, חייך הנהג תני לה להרגיש נעלמת, הכלבה לא קטנה
אך דקלה התקפלה חבוקה על ברכיה, עודה רועדת; נעמה חיבקה אותה.
פשוט כך יותר חמים, חייכה בשקט.
הנהג הנהן, הביט ברצועת החגורה הפשוטה, הדליק עוד חימום ונסעו חרש. נעמה חיבקה את דקלה, מבטה הלך הלוך ונסרק מבעד לאור הפנסים, רואה פתיתי שלג שועטים מול הגלגלים.
הנהג הביט בה בזווית עין: אישה יפה, מותשת מעט, שמצאה כוח בנתינה. ברור היה שאספה כלבה מהרחוב. הגיעה אל פתח הבית; עזר לה לסחוב, דוחף בכתפו את שער הברזל שנפרץ בתקווה, עד שהחליד ונטה לקרוס.
לא נורא, נשמה נעמה עמוק מזמן צריך תיקון.
מתוך הבית בקע גועל של נביחות ויללות. נעמה מיהרה, פותחת את הדלת, וכל משפחתה הפרוותית יצאה לרחוב הקר.
מה, חשבתם שנעלמתי? אני פה, אני אתכם תכירו, יש חיזוק למשפחה!
דקלה הציצה מאחורי רגלי מצילתה, הכלבים נבחנו, החתולים סקרנים, האף אל השקיות המלאות בידיו של האיש.
מה אנחנו עומדים? יצאה נעמה מההרגל תיכנס לבית, אם לא יפחיד אותך המשפחה; אולי כוס תה?
הוא הניח את השקיות, אך לא נכנס:
מאוחר לי, אלך הביתה. תאכילי אותם, הם ממש מחכים לך
למחרת בחצות, פתאום דפיקה בשער. במעיל עבה, יצאה נעמה וראתה את הנהג מאתמול.
הוא תיקן את שער הברזל, שלף כלים, הבריג ויישר.
בוקר טוב! אתמול שברתי, אז באתי לתקן אני דרך אגב, שמי אייל. ואת?
נעמה
משפחת הזנבות מיהרה לבדוק את האורח, רחרחו, ליקקו. הוא כרע ברך, ליטף.
נעמה, אל תשליי, לכי פנימה. בעוד רגע אסיים ואשמח לתה. יש במכונית עוגה קטנה, וגם קצת פינוקים לכל החיות שלך.
אם בא לכם עוד קסם אמיתי השאירו מילה, הצטרפו למשפחה. ועשו לייק, כי לפעמים בלב של זה שנותן יכולים לגור עשרה, עשרים, או כל העולם כולו.
