אני איתך
אלון, אני פשוט לא יודעת מה לעשות! היא לא מוכנה להקשיב לאף אחד! החליטה שהיא יולדת! איזו ילדה, אלון? בת תשע עשרה! כל החיים לפניה! עכשיו תעזוב את האוניברסיטה ומה הלאה? תהיה מנקה רחובות? חייבים למצוא פתרון! אתה חייב לעזור לי!
במה, אמא?
הקול של אלון היה כל כך קר, שמיכל כמעט הפילה את הנייד. מעולם לא דיבר אליה ככה. תמיד היה הילד החם שלה, מרגיע, תומך… ועכשיו משהו נשבר. במה היא אשמה? לא היא זו שגרמה לסיטואציה הזו זו נעמי! התאהבות, נו באמת… ילדה טיפשה! שתשמע מה שאמא שלה אומרת! כמה שהיא פינקה אותה, הרשתה לה הכל… ועכשיו היא משלמת את המחיר. אלון הוא בן למופת חכם, מנומס, תמיד עוזר. אפילו שגר כבר לבד. בסדר, בחור הגיע הזמן, לא? כמה ביקשה ממנו להקים משפחה והוא רק מזיז כתפיים. וכל כך בא לה כבר להיות סבתא, לשחק עם נכדים! כמה אפשר לחכות? כשהייתה נעמי קטנה, כל הזמן התרוצצה חוגים, תחרויות לא נשאר זמן לעצור ולחשוב על הגיל. ועכשיו? הילדה כמעט לא בבית, תמיד רצה לימודים, חברים, מתנדבת באיחוד הצלה, ועכשיו גם “ההוא” הזה נכנס לתמונה. ה, איפה היא מצאה אותו? הרי אף אחד במשפחה לא מבין מה היא מוצאת בו. מיכל מיד ראתה בחור נעלם, בלי אישיות. אבל נעמי התאהבה! היא אף פעם לא ידעה לקרוא אנשים.
אלון, למה אתה מדבר אליי ככה?
איפה היא, אמא? אלון פנה במהירות לסמטה, חנה ולחץ את ההגה, מנסה להרגיע את עצמו. השקט הרגיל של אלון נעלם ברגע שנאמרה המילה “ילדה”. הידיים רעדו; עלו בו זכרונות מאז… הוא לא ידע מעולם אם זה היה בן או בת. לפחות שיהיה לילד הזה סיכוי. אמא, מה עשית? הרי תמיד אהבת את נעמי יותר, בת אחרי שניים, מאוחרת… נעמי תמיד הייתה יפהפיה. כבר מהיום הראשון. עיניים כחולות של המשפחה, אבל גוף דקיק ואצילי, כאילו יצא מידי פסל. אמא התביישה בה בתחילת הדרך, רק אחר כך הביטה בגאווה, כשתרחפה בין הדודים והמשפחה. כמה הפילה מבטים…
כזו יופי, היו הדודות מקנאות ומיישרות את הפפיון של הבת שלהן.
כשנעמי עלתה בפעם הראשונה על משטח הגודו, היה ברור שהיא נולדה ליותר מלשמח עין.
הקריירה של נעמי בספורט הפכה למרכזית; אלון סוף סוף הצליח להתרכז בחייו, אמא כל כך גאה בו, וכשצריך דואגת לספר לכולם. היא תמיד הייתה מורה מצוינת לאנגלית, יוקרתית מאוד, עם שכר כפול מהרגיל. תמיד ידעה לנהל את הזמן שלה, ולטפל בכל במקביל עבודה, תחביבים, תחרויות, בית.
היום התוכנית של אלון מלאה, עוד מעט נגמר היום. אז השיחה הזאת ממיכל טילטה אותו.
כמה זמן עבר מאז אותה הפעם?
אני בהריון. אני לא רוצה ללדת. מוקדם לי. תפתור את זה, אלון. מצאתי כבר מרפאה.
כמה הם רבו אז… בפעם הראשונה ממש, אחרי שלוש שנות זוגיות. הוא לא הבין מה עשה רע. הוא הציע לה שוב ושוב להתחתן, הייתה להם דירה קטנה, רכב, עסק עצמאי סולידי. לא אוליגרך, אבל למה צריך יותר? והיא לא איזה נסיכה, בחורה פשוטה מהחוג באוניברסיטה. פעם פגש אותה, רצה לעזור לה, נפגשו ואהב. איך הכל נעלם פתאום? היא סיימה, לקחה את כרטיס האשראי שלו לבד, חטפה את הארנק ועזבה. פתאום יש הודעה מהבנק ירד סכום עצום בשקלים. הוא התקשר, חסם את הכרטיס, הלך להוריו.
אמא דרמטית, אבא מחבק אותו. “צריך עזרה? אנחנו כאן”.
להורים לא סיפר מה בדיוק קרה, רק אמר שנפרדו, שלא יהיו שמועות ושלא יכעסו עליה. עבורה זו טרגדיה, היה לו יותר קל שישפטו אותו, לא אותה.
הוא ישב בבית הילדות, שקוע בתחושות האובדן. שאל את עצמו איפה האור?
ואז נעמי נכנסה, התיישבה לידו בשקט, ניגבה לו דמעה ואמרה:
אלון, אני לא יודעת מה לעשות, אבל אני כאן. רוצה שאשאר?
רק שתהיי לידי. שאני לא אתפרק.
והיא נשארה. כל הלילה. בלי מילים, רק הייתה שם. בבוקר, כאילו כלום, אבל פתאום התחילו לדבר. אחותו הקטנה התגלתה חכמה ומבינה כל כך, ממש פסיכולוגית. היא הוציאה ממנו את כל הכאב, את כל המחשבות, אמרה את הדבר הנכון. לא הציעה פתרונות קסם, אבל הייתה לו תקווה שיום אחד שוב יהיה טוב.
נעמי, את צריכה ללמוד פסיכולוגיה.
אחר כך התביישה, אבל הוא היה בטוח שזו משאלת ליבה.
יום התחרויות היה יום המפנה. היא טסה על המשטח, כאילו כל הכאב מהלילה נשפך החוצה. היא הופיעה מנצחת; מיד רצו להעביר אותה לאקדמיה בספורט, ונרקמו חלומות. ואז קרה הנורא מכל.
חזרה מאימון, לבד, לא רצתה שיאספו אותה. שני בחורים עוקבים, כלב, קריאות. ברור שאין לה מה לחשוש רצה לבניין והחלקה על רצפת האבן ליד הכניסה, שברה רגליים. התעוררה בבית החולים, אמא לבנה, עייפה מדמעות.
איך זה קרה, נעמי? אמרה בקול שבור. האם הצטערה על העתיד שירד לטמיון או על הכאב של ביתה?
אבל רחמים לא נתנה, לא חיבקה, רק נזפה. החום והפשטות באו מאלון.
נועה, רוצה שנאכל עוגה ענקית? רוצה שאכין כדורי שלג? בשביל זה יש אחים גדולים! נבנה לך ללכת מבחינה? עוד לא ויתרת על הפסיכולוגיה?
הוא החזיק אותה, עטף אותה בידיו והיא ידעה שלפחות שם היא מוגנת.
השיקום לקח זמן. בסוף השנה הראשונה כבר הלכה לבד, אבל הספורט נגמר, כנף קצת שבורה, אבל החיים ממשיכים. היא פגשה מתנדבים באיחוד הצלה, נתנה את הקביים לבחורה נכה בשם לי, שסידרה לה להמשיך להיות “בתוך הכל”, למרות הכל.
שם פגשה את יואב.
לעיתים נדמה שאמא צודקת הוא דווקא לא מרשים, ביישן, כמעט לא מורגש, אבל הלב שלו עצום והמעשים שלו כבירים. נעמי לא סיפרה לאמא פרטים; היא ידעה שלא תבין, שלא תקבל, מבחינתה לא בחור ראוי.
יואב הגיע ליחידה אחרי שאביו החורג נעלם. חיפש כמעט לבד, עד שהבין שצריכים עזרה. הוא התקשר למוקד מתנדבים שם מצאו אותו וכלום לא עזר אביו אומנם נמצא, אך כבר ללא רוח. אף אחד לא אשם, רק מקרה נוראי.
יואב נולד לאם צעירה שעזבה אותו, גידלה אותו סבו וסבתו, החזירו אותו לאמא, אב חורג קשוח, שוב סבתא וסבא, שוב אמא, ואז אב חורג אחר גנדי, אדם טוב, שאימץ אותו. בסוף נשאר איתו.
כשהאב נעלם, רק יחידת המתנדבים טרחו לעזור.
נעמי הכירה אותו, באהבה ביישנית ובאיטיות. היא הכירה אותו לאלון; אלון אהב אותו מיד.
העיקר שהוא בן אדם טוב! אמר.
אמא לא עשתה עניין, אבא חייך: “נראה”
***
עכשיו אלון מחפש את נעמי. בטח אחרי המריבה עם אמא שלה לא תקפוץ מהגג, אבל מה היא כבר יודעת? אמא לא מודעת בכלל שיואב כבר איננו. רק התמימות של ללבוש חליפה כהה בלילה, והכביש בכניסה לרמת גן, החשוך כל כך מוות סתמי, לא של אף אחד של כולם.
לפני יומיים זה קרה. מחר הלווייתו. נעמי מאז שותקת; לא מדברת, לא בוכה.
אין לי דמעות יותר, אלון. אני רק נאנחת לתוך הכרית.
לא סיפרת להם?
אני לא מסוגלת. את אמא אני לא מסוגלת לשמוע עכשיו
למה לא סיפרה לו על ההריון? אולי רק גילתה מאוחר, אולי פחדה.
***
אצל לי בדירה הדלת תמיד פתוחה. אלון דופק על המשקוף, חולף על פני המטבח.
איפה נעמי?
בחדר שלי, מחכה לך.
הוא לא מדליק אור. אולי כואב לה.
אלון
אני כאן.
טוב
הוא ניגש, מחבק אותה בשמיכה.
קטנה שלי, אל תפחדי. אני כאן, נעבור את זה. יהיה ילד, תהיה התחלה חדשה. זה ילד טוב, כי לו אמא ואבא הכי טובים שיש.
נעמי בוכה סוף סוף, לוחצת חזק לכתפו.
היית יכול להיות פסיכולוג, אלון כל כך רע לי עכשיו
באותו ערב לקח אותה לביתו. אמר להורים שמעתה היא איתו, שהחלטותיה שלה.
לא היה קל. הריון קשה, קשות מול מיכל, שרק בקושי השלימה בעיקר אבא היה שם, בא בשקט, תמך, עזר בהכנה ללידה, הביא לה את הרופא הכי טוב.
בוקר אחד, מוקדם, הגיחה לעולם ילדה. נעמי התעייפה לגמרי וצרחה כמו שצריך. המיילדת חייכה:
איזו עוצמה! אמא עדינה, ילדה חזקה!
כמו אבא שלה אמרה נעמי, מסתכלת על פניה הסקרניות של התינוקת. ילדה חדשה, חיים חדשים. העיניים לא ממש שלנו המשפחה של אלון תמשיך אולי אחריו, לא אחריה. הילדה, עדי, תמשיך את יואב.
***
שלוש שנים אחרי.
עדי! בואי, הבאתי לך מתנה!
אלון, עוד אחת? נעמי יוצאת מהמטבח, ידיים עם קמח. זה רק חנוכה, לא יומולדת! אל תפנק ככה!
יש לי רשות! מה, לא בשביל זה סנדקים?
עדי עוזבת את הזנב של החתול, שישן בסלון, וכל תשומת ליבה לקופסה. ברגע שפותחים אותה, עיניה בורקות כמו אור החנוכה.
את אוהבת?
היא נוגעת בעדינות בקישוטים מזכוכית.
מותר?
בטח! בואי נקשט את העץ יחד.
נעמי מתקרבת, מוחה ידיים, בזמן שאלון מרים את עדי לתלות קישוט.
וואו, סיפור שלם בקופסה. מה אם תשבור?
לא נורא, כבר מצאתי איפה קונים. אבל תראי כמה היא שמחה!
עדי יושבת על הריצפה, מחבקת חזק את החתול, ומפטפטת אליו בחצי אותיות, מספרת לו את הסיפור שהיא זוכרת מהתיאטרון שרק אתמול אלון לקח אותן, ומהבוקר רוקדת בחדר, מנסה לחקות את הבלרינות.
נראה שכבר לא צריך אותנו כאן אמרתי שהיא לא תישאר בשקט, טעיתי. כל כך רגועה!
נראה לך? הרי נראה בלילה מי רגועה כשהיא לא מוכנה ללכת לישון.
אפשר לאכול? עוד מעט צריך לעבוד.
לא תישאר? ההורים תיכף יבואו.
שהם יהיו איתה. אני חוזר בערב, לעזור קצת לחתול עוד רגע לא יישאר ממנו כלום.
את יודעת שאמא כבר רשמה אותה לסטודיו מחול?
אוי
בדיוק מה שגם אני חשבתי. מה עושים?
נמצא דרך להוציא את האנרגיה של סבתא במשהו טוב.
ואם לא?
אז תזכרי שאת האמא, ואני מגן עלייך. איתנו היא לא תסתדר.
אתה בטוח?
לגמרי. מתי אוכלים פה?
עוד שנייה. מתי אתחתן לך? שתאכיל אותך מישהי אחרת
היא בורחת, צוחקת.
את עם אמא מדברת? חכו, עוד תזכו לראות אחיינים.
נשים
בובה זזה על העץ, עדי ממלמלת לעצמה, קמה לרקוד. החתול פונה הצידה מי יודע, אולי תגדל להיות פлисצקאיה ישראלית…
באותו ערב חשבתי לעצמי: בסוף, במשפחה לא משנה כמה קשה, אם ידעת להישאר ולתמוך הכל עוד יכול לפרוח. אני איתך, תמיד.
