6 באפריל
איך אתם בכלל חיים ככה? צעקתי, והרגשתי איך הפנים שלי מסמיקות מכעס. תראו, עשרים שנה לא הצלחתם אפילו לשפץ את הבית! ועדיין אתם מנסים ללמד אותי מהי החיים!
אמא, גילה, שתקה והורידה את הכתפיים בעייפות. אבא, איתן, שתה בשקט את התה שלו, מבלי להסתכל עליי. עמדתי באמצע המטבח, רועדת מעצבים, מחכה לאיזושהי תגובה. אבל הם שתקו, והשקט הזה הרגיז אותי אפילו יותר מתשובה או נזיפה.
נדב הוא אדם טוב, המשכתי. אתם פשוט לא מבינים שום דבר על החיים!
אמא הרימה אליי עיניים עצובות.
נעמה, אנחנו לא נגד נדב, היא נענעה בראשה. אנחנו רק רוצים שתסיימי ללמוד קודם, שתהיה לך איזושהי יציבות.
איזו יציבות? גלגלתי עיניים. כמו שלכם? עשרים שנה בבית הזה בלי שיפוץ?!
את רק בת תשע־עשרה, אמא אמרה ברכות. זה מוקדם מדי להתחתן.
אבא הניח את הספל על השולחן, והסתכל סוף־סוף עליי. לא היה במבטו שום כעס, רק צער עמוק.
אחר כך תבני לך חיים, המשיכה אמא. רק לא עכשיו, לא בחיפזון כזה.
אתם סתם הורסים לי את האושר! צרחתי ורמסתי על הרצפה, כמעט כמו ילדה.
סובבתי בחדות ותפסתי את התיק מהכיסא שבמסדרון. אמא קמה וצעדה אחרי.
נעמה, חכי רגע, היא שלחה אליי יד.
אבל כבר לבשתי בזעם את המעיל, כמעט ולא מצליחה להכניס את הידיים לשרוולים.
אני ונדב נהיה מאושרים! צעקתי מתוך המסדרון. דווקא לכם!
אבא נשען על המשקוף ויצא אליי.
את לא מבינה, ילדה שלי, הוא התחיל, אבל לא אפשרתי לו לדבר.
אני אחיה בשפע! יהיו לי שקלים, הכל יהיה לי טוב! תפסתי בידית הדלת. לא כמוכם!
טחתי את הדלת וברחתי החוצה. הדבר האחרון ששמעתי היה אנחה שקטה של אמא ורשרוש מוזר של חפץ שנפל…
ירדתי במדרגות מבלי להסתובב אחורה, משכנעת את עצמי עוד ועוד שאני צודקת…
ארבע שנים אחר־כך, עמדתי מול אותה דלת ישנה ומתקלפת. ביד ימין אחזתי את ידו הקטנה של אמיתי, בני בן השלוש, שהביט על הדלת החדשה־ישנה בסקרנות. רציתי להרים את היד ולדפוק ולא הצלחתי. הידיים רעדו לי כמה סנטימטרים מהמטרה. אמיתי משך לי ביד ושאל אותי בעיניים סקרניות:
אמא… הוא התנדנד ממקום למקום.
הבטתי בילד שלי, אחר כך במזוודה הגדולה, הישנה, שבורה; כל מה שנשאר מהשאיפות הגדולות שלי, מכל ההצהרות העליזות ההן. ארבע שנים לא התראיתי עם ההורים, לא טלפנתי ולא כתבתי. תמיד חשבתי שאני מעליהם, טובה ונכונה מהם, עם כל הפשטות והצניעות של הדירה הזו. ועכשיו אני כאן, בפתח דלתם, עם לב שבור ופנים דומעות…
בסוף הורדתי את היד ודפקתי שלוש דפיקות שקטות. לא כמו הדפיקה הכועסת של אז. מאחורי הדלת נשמעו צעדים מהירים, כאילו חיכו לי. אחר כך נשמע המנעול והנה אמא, גילה, פתחה את הדלת בהרמת גבה משתוממת. הזדקנה אמא שלי, הופיעו לה קמטים והשיער הלבין.
היא הסתכלה עליי, על העיניים הנפוחות שלי ועל המסקרה המרוחה. עברה עם המבט על אמיתי, שהתחבא מאחורי הרגל שלי. היא ראתה את המזוודה הגבוהה והבינה הכול. לא שאלה כלום, לא דיברה על אותן מילות רוע שעפתי לה בפרצוף אז. רק נסוגה הצידה והכניסה אותי ואת בני הביתה.
עברתי את הסף והסתכלתי סביב. הכל היה בדיוק כפי שזכרתי, רק עוד יותר דהוי וישן. אותם טפטים, אותה ארונית במסדרון, אותו ריח של בית שתמיד זלזלתי בו. אמיתי הביט מסביבו עם פליאה.
אמיתי, תלך לראות מה יש בחדר השני, כרעתי לידו. יש שם צעצועים, תלך לראות. טוב?
הוא התרחק בצעד קטן לחדר. הרמתי את עיני לאמא. היא עמדה מול הקיר והביטה בי.
רציתי להגיד משהו, להסביר, להצדיק את עצמי. אבל לא היו לי מילים, רק אמת מרה והרבה אכזבה. ניגשתי צעד ועוד צעד ופשוט נפלתי אל חיבוקה. התייפחתי, גוף רועד כולו. דחפתי את הראש לכתף שלה, המתוקה מאותו ריח אבקת כביסה של ילדותי.
אמא… ייבבתי, לדמעות אין סוף אמא, תסלחי לי
היא חיבקה אותי, ליטפה בגב כמו אז, כשהייתי ילדה. בכיתי על החלומות היפים שהתנפצו, על נישואין שהתפוררו לאיש שלא באמת הכרתי. בכיתי על גאוותי, זו ששמרה עליי רחוקה מהם כל השנים.
צדקת, אמרתי בקול חנוק מדמעות. צדקת בהכל.
אמא חיבקה אותי חזק ולא הוסיפה דבר.
בואי למטבח, לקחה אותי בידי. אשים מים לתה.
הנהנתי וישבתי חזרה ליד החלון השקט בפינת המטבח. אמא הדליקה קומקום ושלפה כוסות מהארון. הבטתי בכל התנועות השקטות שלה ותהיתי כמה חיים פספסתי כאן.
איפה אבא? נזכרתי שלא ראיתי אותו.
בעבודה, היא אמרה. בקרוב יחזור.
בלעתי רוק, מתביישת להסתכל לה בעיניים:
אמרתי לכם אז דברים איומים, לחשתי לתה. על עוני, על שיפוץ הבית…
אמא ישבה מולי וחפנה את ידי בכף ידה.
מה שחשוב זה שחזרת, לחצה לי את האצבעות. כל השאר לא חשוב.
הוא בגד בי, אמא, פרצתי שוב בבכי. אחר כך פשוט זרק אותי מהבית.
היא ליטפה אותי בראש, בדיוק כמו בילדות.
ואני באמת האמנתי לו… גיחכתי בעצב. ועכשיו, איך אסיים ללמוד? איך אסתדר לבד עם ילד קטן?
היא חיבקה אותי חזק, ערסלה אותי כמו פעם.
נמצא דרך, נעמה, אמרה, לוחשת ומרגיעה. ביחד נתגבר, לאט־לאט הכל יסתדר…
חודשים עברו מאז שחזרתי לבית של ההורים. חלומות הזוהר התנדפו. ישבתי בבית קפה קטן עם שתי חברות טובות, עדי וליאת. עדי שיחקה בספל ריק ונהנחה. בן הזוג שלה עזב והותיר אותה עם חובות.
כל יום מתקשרים אליי מהבנק, אמרה. והוא? עזב לעיר אחרת.
הסתכלתי עליה, אחר כך על ליאת. ליאת גידלה ילדה לבד, כי בן הזוג ברח לפני החתונה.
שלי לפחות לא השאיר חובות, ליאת חייכה בעצב. פשוט אמר שהוא לא בנוי להיות אבא.
שלי דווקא היה מוכן, חייכתי חצי חיוך. מוכן להיות אחראי על מישהי אחרת, לא עליי.
עדי גיכחה והנידה בראשה.
היינו כאלה נאיביות, משכה את הקפה. חשבנו שמצאנו אבירים.
קיבלנו ליצנים, המשיכה ליאת.
הבטתי בהן, וחשבתי איך הסיפורים של כולנו דומים. שלוש נשים צעירות, שלוש אכזבות בבית קפה זול.
יאללה, מספיק לבכות, אמרה עדי בהחלטיות. בואו לפחות נזמין קינוח קטן.
חייכתי אליה, והרמתי יד להזמין.
בערב חזרתי הביתה, עוברת בשביל המוכר של השכונה. פתחתי את הדלת והקשבתי; מהחדר השני נשמעו צחוקי ילדים וקולות של ההורים.
עברתי בשקט במסדרון, עמדתי בפתח וצפיתי: אבא, איתן, ישב על הרצפה ובנה מגדלים מקוביות ישנות. אמיתי מחא כפיים מהתרגשות בכל פעם שהמגדל התייצב. אמא ישבה בספה, סרגה ונהנתה לשבת עם הנכד שלה.
הסתכלתי בהם, בלב מוצף. חשבתי על איך זלזלתי אז בכל זה; על הגאווה שסגרה לי את הלב מול הבית הפשוט הזה.
עכשיו ראיתי, סוף סוף, מה שלא רציתי להרגיש מעולם: אמא ואבא שלי מחזיקים יחד שלושים שנה. עבדו קשה, התמודדו עם קשיים, מחלות, חובות ואובדן. יש להם דירה שלהם קטנה, לא משופצת, אבל בית. פרנסה ויחד. משפחה.
הם לא טסו מדי שנה לחו”ל, לא קנו מותגים, לא החליפו רכב כל שנתיים. הם נשארו משפחה אחת יציבה, איתנה, תמיד יחד.
ואילו אני? אני לבד, עם ילד על הידיים ותחושת לב שבור. הגאווה בתוכי עוד מסרבת להתפרק; לוחשת שזה זמני, שאני עוד אצליח בחיים. אבל אני כבר יודעת את האמת.
המפסידה האמיתית כאן היא לא אמא בדירת ארבעה חדרים ישנה. לא אבא הזקן עם הז’קט הישן. המפסידה זה אני שרציתי עטיפה נוצצת, ואיבדתי הכל.
