אני אוכיח לעצמי (ולמרקוס) שאני מסוגלת להסתדר לבד – מרגע שהוא זרק לי בפנים: “סופי, אני אתמודד בלעדייך, אבל את לא בלעדיי!” הרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. זו לא רק הייתה עלבון – אלא ממש אתגר ללב שלי. הוא באמת חושב שאני חלשה, תלויה בו, שהחיים שלי יתפרקו בלעדיו? טוב, נראה אותו! מאותו רגע החלטתי: נגמר להיות הצל שלו. מצאתי עבודה קטנה כדי לבנות לי חיים משלי – בלי “הדאגה” שלו. אני אראה לו לא רק שאני שורדת – אני הופכת לאישה חזקה יותר משדמיין. לאחר שמונה שנות נישואים שבהן מרקוס היה “האיש של הבית”, קבע הכל, גרם לי לעזוב עבודה כמזכירה במכון יופי, ושלל ממני גם ידידים וגם חופש – הגיע משפט אחד שהצית מהפך: “בלעדי את כלום!” המריבה בכלל התחילה מרצון לבלות סוף שבוע אצל חברה, והוא קבע: “סופי, את נשארת בבית – אין מי שיבשל.” עניתי: “מרקוס, אני לא העוזרת שלך!” ואז הגיע המשפט ההוא. זה היה רגע משנה חיים. כל הלילה לא עצמתי עין, מתוסכלת: האם הוא באמת צודק? אולי אני חלשה? אך מתוך הכאב והעלבון נולדה בי זעם – לא, אני אוכיח לו שהוא טועה! כבר למחרת התקשרתי לחברה שמנהלת בית קפה ושאלתי אם יש עבודה. היא הופתעה: “סופי, שנים לא עבדת! למה לך?” עניתי: “להראות שאני יכולה.” כעבור שבוע כבר עבדתי כמלצרית. לא חלומי, אבל הכסף שלי, החיים שלי. בפעם הראשונה שהרווחתי לבד, עמדתי לבכות מהתרגשות: אני – סופי “שלא שווה כלום” שלו – הרווחתי לבד! מרקוס רק צחק: “בשביל כמה שקלים את שוברת את הגב?” חייכתי: “נראה בסוף מי יצחק.” הוא חשב שאוותר תוך שבוע, אבל לא עזבתי. העבודה קשה, אבל בכל יום אני מרגישה חזקה יותר. אני חוסכת לי “קרן חירות” – לא מעט, אבל מספיקה לחלום על לימודים כאשת מקצוע או רואת חשבון. הכי חשוב: לעולם לא אחזור להיות תלויה בו. אמא שלי נדהמה: “סופי, למה לך? תנסי להתפייס.” להתפייס? אני לא רוצה פיוס – אני רוצה חירות! לעומת זאת, החברה הכי טובה הריעה לי: “תני לו לראות מי את!” לפעמים קשה, אני מפקפקת בעצמי – במיוחד כשמרקוס שותק בערבים ארוכים. אבל אני זוכרת את המילים שלו – ויודעת: אני חייבת, ולו רק בשבילי. עברו חודשיים ונעשיתי אחרת. רזיתי (כי סוף סוף אין עוגות משעמום), ולמדתי לסרב – גם ללקוחות, גם לו. יום אחד דרש: “סופי, תכיני לי אוכל, אני רעב.” עניתי: “מרקוס, חזרתי עכשיו מהעבודה – נזמין פיצה.” הוא נותר המום. הוא מתחיל להבין: אני כבר לא מי שהייתי. ואני לומדת מי אני באמת. לפעמים משום מה אני חולמת שיתנצל, שיגיד: “סופי, טעיתי.” אבל מרקוס אף פעם לא מודה בטעות. הוא מחכה שאשוב “להתנהג יפה” כאשת חיל ממושמעת. זה לא יקרה. המיני-ג’וב זה רק ההתחלה. אני רוצה דירה משלי, קריירה משלי, חיים משלי. ואם הוא חושב שאתמוטט בלעדיו – הוא עוד יראה אותי מתעופפת למרחקים. שיילך אם רוצה – עכשיו אני יודעת: אני – סופי – יותר חזקה משדמיין בכלל.

אני אוכיח שאני יכולה להסתדר לבד.

כשהבעל שלי, אורי, פנה אליי בעיניים קרות ואמר: “מיה, אני אסתדר בלעדייך, אבל את לא תסתדרי בלעדיי!”, הרגשתי כאילו מישהו משך לי את השטיח מתחת לרגליים. לא רק פוגע זו הייתה הכרזת מלחמה. באמת הוא חושב שאני חלשה, תלויה בו, שבלעדיו החיים שלי יתמוטטו? טוב, נראה ממנו. מאותו יום החלטתי די להיות הצל שלו. התחלתי לעבוד במשרה חלקית כדי לבנות את עצמי בלי ה”דאגה” שלו. הוא צריך להבין שאני לא רק שורדת, אלא נהיית חזקה ממה שהוא אי פעם דמיין.

אורי ואני כבר שמונה שנים נשואים. הוא תמיד היה ה”מלך בבית” הוא הרוויח, הוא קיבל את ההחלטות, הוא הורה לי מה לעשות. פעם עבדתי בקבלה של מכון יופי, אבל אחרי החתונה התעקש שאעזוב: “מיה, למה את צריכה לעבוד? אני מרוויח מספיק.” הסכמתי, חשבתי שזה מאהבה. ואז גיליתי זו שליטה. הוא קובע מה אלבש, עם מי אפגש, ואיך ייראה האוכל בערב. נהייתי עקרת בית שעסוקה רק בלרצות אותו. ואז, בעוד argument קטן, הגיע המשפט: “בלעדיי את כלום!” מילים שצרבו בלב.

המריבה התחילה בגלל דבר קטן רציתי לסוע לסוף שבוע אצל חברה, והוא אסר: “מיה, מי יבשל אם תלכי?” התמרמרתי: “אורי, אני לא עוזרת בית שלך!” ואז הוא זרק את המשפט שלו. עמדתי המומה, והוא נכנס בסתמיות לחדר השני. עבורי זה היה נקודת מפנה. כל הלילה שכבתי וחשבתי על המילים שלו. אולי הוא צודק? אולי אני לא יכולה לבד? ואז פתאום כעס הציף אותי. לא, אורי, אני אראה לך שאתה טועה.

למחרת יצאתי לדרך. התקשרתי לרותם, חברה שעובדת בקפה, ושאלתי אם יש משרות. היא הופתעה: “מיה, לא עבדת שנים, למה עכשיו?” עניתי: “רוצה להוכיח לעצמי שאני מסוגלת.” שבוע אחרי כבר הייתי מלצרית במשרה חלקית. לא חלום חיי אבל הכסף שלי, העצמאות שלי. כשהמשכורת הראשונה נכנסה, כמעט בכיתי מהתרגשות. אני, מיה, שמבחינתו של אורי “לא שווה כלום”, הרווחתי לבד.

אורי רק גיחך: “עכשיו את שוברת את הגב בשביל כמה שקלים? מגוחך.” מגוחך? חייכתי אליו: “נראה מי יישאר עומד בסוף.” הוא היה בטוח שאני אוותר אחרי כמה ימים, אבל נשארתי. העבודה קשה, אבל כל יום אני מרגישה חזקה יותר. התחלתי לשים כסף בצד עוד לא הרבה, אבל “קופת חופש” משלי. רוצה ללמוד קורסים, אולי בנייל ארט או הנהלת חשבונות. עוד לא החלטתי, אבל אני בטוחה לא חוזרת לחיים שבהם אורי קובע מי אני.

אמא שלי הסתכלה עליי בעיניים דואגות: “מיה, למה את עושה את זה? דברי עם אורי, תשלימו.” להשלים? לא מוכנה להשלים עם מישהו שחושב שאני לא שווה. רותם עודדה: “כל הכבוד, מיה! תוכיחי לו שאת לא תלויה באף אחד.” המילים שלה חיזקו אותי. אבל ביני לבין עצמי, לפעמים היו לי ספקות. בערבים, עייפה אחרי משמרת, כשאורי מתעלם ממני במופגן, חשבתי אולי הוא צודק? אולי באמת לא אוכל? ואז שוב הייתי נזכרת במילים שלו ויודעת: אני חייבת, בשבילי.

עברו חודשיים, ואני כבר מזהה את השינוי. רזיתי כי לא יושבת יותר משעמום מול עוגות. למדתי להגיד “לא” לא רק ללקוחות, גם לאורי. כשהתעצבן שוב: “מיה, תכיני לי משהו, אני רעב!” אמרתי: “אורי, חזרתי עכשיו מהעבודה, בוא נזמין פיצה.” הוא היה בשוק. לאט-לאט הוא מבין שאני לא אותה אישה, ואני מגלה מי אני באמת.

לפעמים אני חולמת שיבקש סליחה: “מיה, טעיתי.” אבל אורי לא מודה בטעות. הוא מחכה שאשוב “לשפיות” ואהיה שוב האישה הצייתנית. זה כבר לא יקרה. העבודה הזו רק ההתחלה. אני רוצה דירה משלי, קריירה, חיים של עצמאות. ואם הוא חושב שאשבר בלעדיו שיצפה בי פורחת. ואם הוא ילך? אני כבר יודעת שאסתדר. כי אני, מיה, הרבה יותר חזקה מזה וזה הלקח שלמדתי: האדם היחיד שאת באמת צריכה להיות תלויה בו זו את עצמך.