אני אוכיח לעצמי שאני יכולה לבד.
כשיהונתן, בעלי, זרק לי בפרצוף “נועה, אני מסתדר מצוין בלעדייך, אבל את בלעדיי לא תחזיקי יום!”, הרגשתי כאילו הרצפה נשמטת לי מתחת לרגליים. לא סתם פגיעה זו הייתה הכרזת מלחמה ללב שלי. מה, באמת הוא מאמין שאני חלשה, תלויה בו, שכל קיומי יקרוס בלעדיו? שיהיה נראה מי יוותר ראשון! מאותו רגע קיבלתי החלטה: די, אני לא מוכנה להיות סתם הצל של אף אחד. התחלתי לעבוד במשרה קטנה, רק שלי, לבנות לעצמי חיים שהם לא בזכות ה”חסד שלו”. והוא יראה אני לא רק שורדת, אני הופכת להיות חזקה יותר ממה שאי פעם העז לדמיין.
יהונתן ואני נשואים כבר שמונה שנים. תמיד היה ה”בעל הבית” הוא הביא את הכסף, הוא קבע הכול, הוא החליט ואמר לי מה לעשות. פעם הייתי מזכירה אצל רופאת עור, אבל אחרי החתונה הוא התעקש שאעזוב: “נועה, למה את צריכה לעבוד? אני מרוויח מספיק.” הסכמתי, חשבתי שזה דאגה. אבל עם הזמן הבנתי זו שליטה. הוא קבע מה ללבוש, מי יהיו החברות שלי, אפילו איך להגיש לו את הארוחת ערב. הפכתי עקרת בית שחיה רק לפי הרצונות שלו. ואז, אחרי עוד ריב טיפשי, הגיע המשפט ההוא: “בלעדיי את כלום.” המילים האלו שרפו בי כמו אש.
הכל התחיל בגלל שטות רציתי לישון סופ”ש אצל שירי, החברה הכי טובה שלי, והוא אמר: “נועה, אין מצב, מי יכין לי אוכל?” כמעט התפוצצתי: “יהונתן, אני לא העוזרת שלך!” ואז הגיע ההעלבה. נשארתי לעמוד בהלם כשהוא המשיך לסלון, כאילו כלום. אבל אצלי משהו השתנה באותו רגע. כל הלילה לא עצמתי עין, המילים שלו לא עזבו אותי. אולי הוא צודק? אולי באמת אני לא יכולה לבד? אבל אז הרגשתי התפרצות של כעס אני אוכיח לו. אני אוכיח גם לעצמי.
יום אחרי, עברתי למעשים. התקשרתי לשירי, שבדיוק התחילה לעבוד בבר קפה ביפו, ושאלתי אם היא שמעה על משרה פנוייה. היא הופתעה: “נועה, כבר שנים לא עבדת, מה קרה?” עניתי ישר: “בא לי להראות לעצמי שאני מסוגלת.” תוך שבוע כבר השתלבתי כמלצרית. זה לא היה החלום שלי להתרוצץ עם מגשים ולחייך ללקוחות שבקושי אומרים תודה אבל זה היה הכסף שלי, העצמאות שלי. כשהמשכורת נכנסה, אפילו לא גדולה, כמעט בכיתי מהתרגשות. אני, נועה, זו שליהונתן “לא מסוגלת לכלום” מרוויחה לבד!
יהונתן רק גיחך: “בשביל כמה שקלים את סוחבת מגשים? איזה שטויות.” שטויות? חייכתי בחזרה: “בוא נראה מי יצחק כשהעמוד על הרגליים לבד.” הוא חיכה שאתייאש תוך שבוע; לא ויתרתי. העבודה קשה, לילות ארוכים וכאבי רגליים אבל כל יום אני מתחזקת. התחלתי להפריש כסף ל”קרן חירות” קטנה משלי. יום אחד אצא ללימודים, אולי עיצוב ציפורניים, אולי הנהלת חשבונות. עוד לא החלטתי, אבל דבר אחד בטוח אני לא חוזרת לחיים שבהם הוא מחליט בשבילי מי אני.
אמא שלי רק נדה בראשה: “נועה, למה את עושה את זה? תקחי נשימה, תדברי עם יהונתן, תסדרו את העניינים.” לסדר? אין לי כוח לתקן משהו שנשבר מהיחס שלו אליי. שירי, לעומת זאת, דחפה אותי: “כל הכבוד לך, נועה! תראי לכולם שאת לא העלוקה של אף אחד!” זה נותן לי כוח להתמיד. אבל יש לילות, כשאני חוזרת שפוכה והוא לא פותח את הפה, שאני בכל זאת מתלבטת ואולי הוא צודק? ואולי אני באמת לא אצליח? ואז אני נזכרת במילים האלה, ונשבעת מחדש אני חייבת. לא בשבילו. בשבילי.
חודשיים עברו, ואני מרגישה איך אני משתנה. רזיתי כי אין לי זמן לנשנש עוגות משעמום. למדתי להגיד “לא” לא רק ללקוחות, גם ליהונתן. כשהתלונן שוב: “נועה, תכיני לי לאכול, אני רעב!” אמרתי: “אני עייפה מהמשמרת, בוא נזמין פיצה.” הוא לא האמין. לאט לאט הוא מבין שאני לא אותה נועה שהוא הכיר. ואני, מתחילה סוף סוף להכיר את עצמי מחדש.
לפעמים אני חולמת שהוא יפנים ויגיד לי “טעיתי, נועה”. אבל יהונתן אף פעם לא מודה בטעות. הוא מחכה שאחזור להיות ה”אשת חיל” ששותקת ומסדרת לכולם. זה לא יקרה יותר. המלצרות היא רק ההתחלה. אני רוצה דירה שלי, דרך משלי, חיים משלי. ואם הוא באמת חושב שאקרוס בלעדיו כדאי שיפקח עיניים, כי אני עומדת להמריא. ואם הוא יעזוב? היום אני יודעת אני לא אשבר. כי אני נועה חזקה הרבה ממה שהוא אי פעם חשב.
